ואגינה לי חביבה

ראשית כל הבשורה הגדולה: השיח הפמיניסטי של שלושים השנים האחרונות הגיע לישראל. נכון יותר לומר, השיירים מהסעודה הגדולה, אבל כידוע אנחנו לא בעמדה שמאפשרת לנו להיות בררנים. מה זה אומר עלינו אבולוציונית? טובות, רבותי, רק טובות. אם הפנסיונרים המנויים בהבימה מבלים בטיאטער ערב שלם העוסק כולו בענייני כוס, ועוד באזכור מלא של השם המפורש, ועוד על ידי גילה אלמגור, אין ספק שבקרוב נוכל לרדת מהעצים ואולי, בעזרת השם, אפילו לשלוח טייס עברי לחלל.
איב אנסלר כתבה מחזה שכולו מונולוגים של נשים הסובבים סביב אותו איבר בגופן שהמילים קצרו מלתאר. ראשה של המדוזה, הפצע שאינו מגליד לעולם, הפות, הערווה, הזובי, המנוש, המה- שמו, הפיפי – בקיצור, הכוס עולה לכותרות ועוד בעברית, וכאן בדיוק מתחילה הבעיה. קשה היא מלאכת התרגום. קשה וכפויית-טובה. וכשמדובר בתרגום שירה, סלנג, עגה, או שפה עדכנית ומדוברת, על המתרגם להיות אמיץ, נועז ויצירתי אפילו יותר. איכשהו קרה כך שהמחזאות האמריקאית והאנגלית אוכלת אותה יותר מכל השפות האחרות. סביר שהסיבה לכך היא היותנו חשופים לשפה הזאת מדי יום על עגותיה ומבטאיה, ולכן כל זיוף יצרום כפליים. לדראון עולם יזכרו חובבי התיאטרון פנינים בנוסח "השלך את האקדח המחורבן, ג'ק", או לחילופין "שלוף את האקדח המזוין, בן-זונה ארור שכמותך". מחזות נשכניים, אלימים, עדכניים, הפכו בין רגע למופע בידור של תיאטרון יידי נודד.

שנה עוברת, אבל הוואגינה נשארת

ובכן – ואגינה. נכון שזהו תרגומה המילולי של המילה "vagina", אך בזמן שבאנגלית זו המילה הרשמית והשגורה לפות, או נרתיק, אם תרצו, בעברית היא משמשת במקרה הטוב גינקולוגים זקנים במיוחד ממוצא רומני. וכן פותחות השחקניות את ההצגה באיזכור בלתי פוסק של ה-וא-גינה שלהן, עם הדגש משונה על ה"וא", יענו במילעיל, בניגון אשכנזי, ביאליקי אם תרצו. משהו כמו – הימים חולפים, שנה עוברת, אבל ה-וא-גינה, אבל ה-וא-גינה לעולם נשארת וכו'. אני אומרת: אם כבר בחרתם את המילה הבלתי שמישה הזאת, הדגישו אותה כמו באנגלית, יענו ואגי-נה, כמו קומבינה, כדי שלפחות תהיה דומה למשהו מוכר. הרי כל העניין של ההצגה הוא שהנה, מדברים על זה. ככה, בגלוי, על השולחן. קוראים לדברים בשמם ולעזאזל הכל. אז למה שזאת לא תהיה גם עמדתו של המתרגם? אין לי ספק שהיו התלבטויות וספקות רבים סביב העניין, נרמז לי שנעשו בירורים וטלפונים לאנשים יודעי דבר. ובכן, יש לי חשד שהיועץ היה אבשלום קור, הוואגינה של האמא שלו!
בקיצור, הנושא הנידון, מאיפה שלא תסתכל על זה, אם תמאטית ואם סמנטית – נושא מסובך. ישנם עוד מקומות לא מעטים של תרגום קלוקל לאורך ההצגה, אך כולם מחווירים אחרי ה-וא-גינה, אז ניחא.
זהו מחזה קטן, חמוד ופוליטי הבא לסכם בדרכו המתוקה את המסקנות שהוסקו עד כה הן על ידי הפמיניזם והן על ידי הפוסט-פמיניזם. במילים פשוטות, אלה כבר לא רק הטרוניות המוכרות על זוועות הפאטריארכליות, אלא גם ניסיון התבוננות של נשים בעצמן ללא הרפרנס הבלתי פוסק לקיומו של הגבר. המונולוגים שעובדים הכי טוב הם אלה שמצליחים להשתחרר מהחשיבות העצמית, מהתודעה של "ברגעים אלה נאמר כאן דבר-מה חשוב". ישנה הרבה נאיביות סנטימנטלית, מוסרנית ואמריקאית מאוד שמונעת מהמחזה להיות שנון באמת, עמוק, משאיר משקעים. לפרקים מסתמן גם ניסיון "לזעזע את הבורגנות", שבימינו מועד לפורענות עוד יותר משהיה מאז ומתמיד. ראשית, הבורגנות לא ממהרת להזדעזע; שנית, אין דבר שהיא אוהבת יותר מלהזדעזע, ובדיוק מהסיבה הזאת, לזעזע אותה היא משימה בלתי אפשרית בעליל, כך שחבל אפילו לנסות. אם כי, אולי אם במקום לדבר על כוס היו מראים אותו לחבר'ה בהופעה חיה, יש להניח שהייתי שוקלת את דברי מחדש.

בוכות, גונחות, מתוודות - וברגש

הדבר שמפצה על כל החסכים האלה וממלא את "מונולוגים מהוואגינה" בתוכן ומשמעות רעננה, מקומית, אישית, הוא ביצוען המזהיר של שלוש השחקניות. גילה אלמגור, אילת זורר ולני שחף לוקחות בסיבוב את מחסום הווא-גינה ועוברות הלאה, אל עצמן, אל הקהל, אל מהותם של הדברים. הבימוי האלגנטי של דדי ברון בעיקר מניח להן להתקיים, להיות. משם והלאה ההצגה היא שלהן, ומהרגע שהן חוצות את המונולוגים ה"רציניים" שבאים להרביץ בנו מוסר עד כמה אלימות נגד נשים היא שלילית (אשה מוכה, אשה נבגדת, בחורה בוסנית נאנסת וכו'), הן מתחילות בחגיגה מסחררת של תיאטרון. הן בוכות, גונחות, מתוודות, משתטות ומפתות. יפות כמו המלאכיות של צ'ארלי ומהירות תפיסה כמו אהוד ברק, הן שולטות בקהל ביד רמה, גוערות בו ומצחיקות אותו לסירוגין. תאמינו לי – מי שלא צפה בגילה אלמגור מסבירה למה לכוס צריך להיות ריח של כוס ולא של נרקיסים, לא ראה שמחה מימיו. השנים רק הופכות את השחקנית הכי ממלכתית שלנו למלכותית יותר, מפתיעה יותר וורסטילית יותר. בפיה תהפוך גם הבנליה הכי ואגילנית (או שמא הואגינליה הבנלית?) למניפסט פוליטי רב עוצמה.