כדאי שבאוצר יאזינו לאקדמיה

ב-28 לאוקטובר 1977 , לפני שלושים שנה פחות שלושה שבועות, הוכרז על "ליברליזציה ומהפך כלכלי". ממשלת מנחם בגין שנבחרה במאי אותה השנה, ושבה כיהן שמחה ארליך, סוחר משקפיים קטן וסימפטי מתל-אביב, כשר האוצר, הודיעה במפתיע על ביטול הפיקוח על מטבע החוץ, ביטול הסובסידיות ליצוא, ניוד השקל בשוק החופשי, חיסול המעורבות הממשלתית בהכוונת האשראי של הבנקים, ייקור מאסיבי של מוצרי יסוד בפיקוח, העלאת מע"מ ועוד שורה של צעדים שהיו אמורים "לשחרר את אזרחי ישראל מעבדות לחירות" ולהפוך את ישראל ל"שוויץ של המזרח התיכון".

ה"מהפך הכלכלי הליברלי" התבסס כביכול על מיטב החשיבה הכלכלית האקדמית של אותם הימים ונחשב על-ידי מחולליו לגולת הכותרת של כל הרפורמות שנעשו עד אז. שרים, ראשי המשק ופרשנים שתמכו בו בהתלהבות רמזו שמאחוריו עומדת יוקרתו המקצועית של פרופסור יהודי-אמריקני נודע, מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקאגו, הכוהן הגדול של כלכלת שוק חופשי מוחלטת.

תוך זמן לא רב התברר מעל לכל ספק שישראל לא הייתה ל"שוויץ של המזרח התיכון" אלא לארגנטינה שלה; האינפלציה זינקה ל-400% , הדולרים אזלו, המשקיעים ברחו, המניות קרסו ובתום שבע השנים הרעות ביותר בקורותיו עמד המשק הישראלי על סף תהום. לימים, הכחיש פרופ' מילטון פרידמן כי אי-פעם יעץ או המליץ למישהו בממשלת ישראל על ה"מהפך" האומלל.

בכל התקופה הזו התייצבו מרבית הפרופסורים והדוקטורים לכלכלה מאוניברסיטאות בירושלים ובתל-אביב נגד הליברליזציה החפוזה וגרורותיה וראו בהן דוגמא לטירוף דעת אידיאולוגי ולשימוש-לרעה קיצוני בתיאוריות השוק החופשי - שהם עצמם לימדו בעבר, אך בגרסה ביקורתית ומתונה.

הרומן בין קהיליית הכלכלנים של ישראל לבין מדינאיה הכלכליים אכן היה מפותל ומתסכל. תחילתו לפני חמישים שנה כאשר בית הספר הגבוה לכלכלה באוניברסיטה העברית, אז מן המובילים בעולם, שימש בית אולפנא וחממה רוחנית למאות בגורים שלמדו בו את יסודותיה של תורת הכלכלה המודרנית, הלא-סוציאליסטית. הם הפנימו את מושג היעילות בהקצאת המשאבים, העלו על נס את עליונות השוק ביצירת שווי משקל כללי במשק, הסבירו את חשיבותה של התועלות השוליות בקביעת נטל המיסים, הזהירו מפני ההפסדים הכרוכים בהגבלה שרירותית של התחרות ופיקוח על מחירים ותבעו לשמור על תקציבים ממשלתיים מאוזנים.

אבל הפוליטיקאים הסתכלו על הכלכלנים האוניברסיטאיים כעל אנשים מרחפים ומנותקים מהמציאות, מסוגרים במגדלי השן שלהם. ממשלות ישראל ראו באותן השנים את צרכיה של מדינה שזה עתה קמה, שנדרשה לקלוט אוכלוסיה הגדולה ממנה פי כמה, שאויימה על-ידי אויביה ושסבלה ממחסור כרוני במטבע חוץ. מה לה ולפרקי המבוא לכלכלה? לא כלום, סיכמו לעצמם המדינאים.

השכבה הפקידותית המובילה בישראל לא התעדכנה בנעשה בעולם האקדמי-הכלכלי ונותרה תקועה ברובה בחומרים המיושנים שלמדה בקורסי "מבוא לתורת המחירים" לפני שנות דור לפחות. חידושי הכלכלה ההתנהגותית, המוסדית, החברתית והסופר-מתמטית לא חדרו לתודעתה, לא הופנמו ולא השפיעו עליה. "כלכלן המשתמש בידע שרכש במסגרת לימודיו משתמש בידע מדעי הנשחק במהירות", כתב על כך פרופ' יוסף זעירא מהמחלקה לכלכלה של האוניברסיטה העברית בירושלים (במאמרו "כלכלה – מדע, מקצוע או אידיאולוגיה", שיצא לאור על-ידי מכון ון-ליר בסדרה המצוינת "מחלוקות בכלכלה").

לא במקרה אין אף פרופסור מן-המניין לכלכלה (ולא מי שעבר מממנה לשרות הממשלתי) בין החתומים על הרפורמות הבולטות של שנות האלפיים בקצבאות, ברווחה, במיסים, בקרנות פנסיה, בתקשורת, בנמלים, בתעופה, בתקציב ואפילו לא בשוק ההון: יוסי בכר מונה לעמוד בראש "ועדת בכר" מתוקף מישרתו כמנכ"ל האוצר. נראה בעליל כי הביקורת המקצועית והספקנות המחשבתית של כלכלני האקדמיה לא נוחה – או לפחות לא הייתה נוחה – למובילי הרפורמות.