כשתשעה ילדים מחנכים אמא אחת

"תביא לי, חמודי, בבקשה, את כל הממתקים האלה. אשמור לך אותם בארון העליון. הם שלך, כמובן. תקבל אותם, אבל לא בבת אחת".

"למה?"

"לא בריא לאכול כל כך הרבה ממתקים בבת אחת! אם תחלק אותם למספר שבועות, יישארו לך ממתקים רבים עד חנוכה". בן השש שלי החזיק את שקית הממתקים הענקית בידו, מתלבט אם להיענות להצעתי.

חג שמחת תורה הוא אחד החגים היפים ביותר בעיני. הילדים המרוגשים מתעוררים מוקדם בבוקר, לא רוצים לפספס את שמחת ההקפות והריקודים בבית הכנסת.

כולנו נוהרים אל בית הכנסת וצופים בריקודים, בגברים האוחזים את ספרי התורה ומפזזים איתם נרגשות סביב הבימה. ובין לבין, נערך קידוש על כוס יין ולמתפללים ולמתפללות, מחולקים קוגל ירושלמי חריף-מתוק והשתייה זורמת כמים. כל הקהילה לוקחת חלק בשמחת התורה.

אבל יותר מהכול - אין ספק כי זהו חג הילדים. פנטזית ילדות שמתגשמת לאלפי ילדים ביום אחד. יחד עם הריקודים והשמחה התוססת, כמויות הסוכריות, הממתקים ומיני המתיקה, שמושלכים על ראשי הילדים הרוקדים מדי עשר דקות, מספקים עבודה לרופאי השינים למשך שנה שלמה. הילדים והילדות צוהלים ואוספים באושר מלא חופניים את הטופי, הסוכריות, השוקולד, החטיפים המלוחים והמתוקים - חלומו של כל ילד.

מי מחנך בבית הזה?

חזרנו הביתה עייפים. כל מה שרציתי היה רק להניח את הראש לשעה קלה ולהתאושש מן היום הארוך והמתיש, אבל שקיות הממתקים המרשרשות הציקו לי. לא מתחשק לי לפגוש את רופא השיניים בחודש הקרוב. גם פנקס הצ'קים שלי מעדיף להישאר במקומו. אם לא אמלא את חובתי האזרחית כאם מיד, המערכה אבודה.

מבחינה חינוכית ובריאותית, אסור לי להשאיר בידיהם של הקטנים כמות שכזאת של סוכרים / חומרי טעם וריח / חומרים מייצבים / מתחלבים / צבעי מאכל לבליסה תוך יום-יומיים. הצעתי לילדים להפקיד בידי את כמויות הממתקים שלהם, ולחלק אותה בחכמה לאורך מספר שבועות.

שירה, יעל ומימי, הגישו לי את השקיות במהירות והתלהבו מן הרעיון. "אנחנו רוצות עכשיו רק את 'מקל הסבא' עם הסוכריות הקטנות ודי", ואילו דודו עמד שם מתלבט. כנראה שדו השיח היה מסתיים בנעימים, לולא החליטו אחיו הגדולים להתערב בחינוך.

"אמא, באמת, תני לו להחליט בשבילו בדרך שלו. תני לו להתמודד עם כל הסוכר ואז הוא יתחרט, או לא", חיים חייך לעברו של דודו.

"לא נכון! זו לא הדרך", התפרץ שימי. "אמא, תגידי לחיים שאת חייבת לחנך את דודו ולא לאפשר לו כמויות מזעזעות כאלה של ממתקים. דודו, תכאב לך הבטן אם תאכל הרבה כל כך".

"מה אכפת לכם? זו הבטן שלו", קרא חיים. ושירה לא אפשרה לי לחנך לא את דודו ולא את שימי: "אמא, איך את מרשה לשימי לדבר אליך ככה? שימי, מה אתה חושב - בגלל שאתה הבכור, מותר לך לחנך את דודו?"

"אני לא מחנך את דודו. אני בסך הכל מסביר לאמא שאסור לה לתת לחיים לחנך אותה", ניסה שימי לחנך את שירה.

"אמא, אל תתני לה לבכות"

פתאום נזכרתי בתקופה שכולם היו קטנים. אמנם היה נחמד וקשה לטפל בילדים צפופים, אבל אז לפחות רק אני חינכתי אותם כראות עיני. היום שובל של מחנכים בעלי שיטות שונות פוסעים בעקבותיי, ואז הנפילה וודאית.

זה קורה כל הזמן. ניסיתי להקנות לרותי שמלאו לה שנה, שעות שינה מסודרות. השכבתי אותה לישון בשמונה בערב. היא פצחה בבכי מחאה, ואני החלטתי לא להיכנע. היא חייבת ללמוד לישון בזמנים מסודרים, אבל אז הפדגוגים הדגולים שלי פרצו את הדלת למשרד החינוך הפרטי שלי.

"אמא, לשמוע אותה כך בוכה, זו התעללות", פסק דודו כשמבט מזועזע בפניו.

"כן, אמא, אל תתני לבובה שלנו לבכות. אנחנו נרדים אותה בעגלה בעוד שעתיים", התנדבו יעל ושירה.

ומימי רק צעקה מכיוון הסלון: "אמא, היא בוכה!"

מול שלל טענות שכאלה לא נותר לי אלא להרים ידיים, להוציא את רותי מהלול, ולהרדים אותה כעבור שעתיים בעגלה.

הם נותנים לי את התחושה שאני לא יודעת לחנך, ואני רק מתנחמת בעובדה שאם הם יצאו מחונכים, זה בזכות העובדה שאני כן יודעת לחנך. כי מי חינך אותם? הקירות של הבית?

ההיסטוריה חוזרת

זיכרון מעיר זיכרונות רדומים. בחורה בת חמש עשרה שמורה לאמא שלה באיזו שעה צריך לכבות אור בכל חדר, ומתערבת בוויכוחים על שעות השינה - פעמים מצדדת בדברים שאמא אומרת, ופעמים מתווכחת איתה.

החכמה של ילדים ובני נוער בחינוך אחיהם ועצמם אינה יודעת גבולות. ומה עם הפעם ההיא, שאבא אמר לנו לא לאכול יותר מאפרסמון אחד ליום, ואני בת העשר החלטתי "לחנך" אותי ואת אחותי, ואמרתי לה שזה ממש טעים ולא קורה כלום אם אוכלים יותר. שתינו אכלנו את כל השקית, ובילינו יום שלם במיון - מתפתלות מכאבי בטן. הוא ידע אז את מה שאני לא ידעתי - לא בריא לאכול יותר מאפרסמון אחד.

וכמה פעמים שאלתי את אמא שלי למה היא מרשה לאחותי, שלא עזרה לה במשך כל היום ורק התחצפה, לצאת לשחק עם חברות. "תענישי אותה, אמא, אחרת איך היא תתחנך?" שאלתי, מניחה ידיים על המתניים לאות הדגשה.

ורק היום, כשהילדים שלי שואלים אותי את אותן שאלות, רק אני יודעת את התשובות. להורים ניתן שרביט החינוך ולא תמיד הם יכולים להסביר לילדיהם הצעירים מהם בשניים-שלושה עשורים לפחות, מה עומד מאחורי החלטתם. הם גם לא חייבים לעשות זאת.

כי החינוך בידינו, וגם אם אנחנו מבצעים טעויות חינוכיות מדי פעם, זה לא משנה את מפת החינוך הכללית.

החינוך בידינו

"איפה אבא? תקראו לו מהמטבח", מיהרתי להזעיק את המאבטח האישי שלי. כשהניסיונות לחנך את החינוך שלי ממשיכים במלוא העוז. "מה קורה כאן?" מול שלל הטענות והמענות, הוא התחרט ששאל בכלל.

"מלי, מה את מחליטה? את האמא כאן", הוא ביקש מכולם לעצור ופנה אלי.

"אני רוצה שהוא ייתן לי את הממתקים, שכן זה לא בריא לאכול כמות גדולה כזו של ממתקים. הם שלו, כמובן, רק במשמרת שלי, ואחלק לו אותם כל יום במידה", מניתי את משנתי החינוכית.

"אז זה מה שיהיה. מה שאמא אמרה זה מה שעושים. נקודה! היא המבינה הגדולה ביותר בטובת ילדיה", באותו הרגע הרגשתי שהוא החזיר לי את תעודת המחנכת בבית ועד כמה שזה נשמע מצחיק, חשתי הקלה לנוכח הגיבוי שהעניק לי.

"גם אני הייתי כזאת", נזכרתי בחיוך וסיפרתי לילדי איך הייתי המחנכת של כל שורת אחי ואחיותי שבאו אחרי, וכשהייתי עצובה כשאמא שלי לא הרשתה לי "לחנך" אותם, היא היתה מנחמת אותי: "בעזרת השם, את הילדים שלך - תחנכי את".

אבל היא לא חשבה שההיסטוריה תחזור על עצמה...

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.