כאן שביתה!
שלא יהיו אי הבנות, השכר משפיל. אבל המאבק הוא לא על הכסף. המאבק הוא על מעמד
שמעתי את ההודעה בדרך הביתה, מירושלים למודיעין, בשמונה וחצי בערב. שלא תטעו לחשוב שביליתי בבית קפה עם חברה עד שעות הערב, או שיצאתי לשופינג סוער. הו לא. יש לי שני ילדים קטנים בבית, אני לא נוהגת לצאת לבילויים כאלה בזמני העירות שלהם. חזרתי מהעבודה. זה נשמע תמוה, אני יודעת, כל הטוקבקיסטים יודעים לומר שמורה מסיימת לעבוד בשתיים בצהריים והולכת לישון.
אז חזרתי מהעבודה, במוחי מתרוצצים שברי משפטים שקשורים בהנדסה גנטית, וגם כמה שקשורים לנוגדנים או לחיידקים מאירים (שרידים של השיעורים משעות הבוקר), אבל בעיקר משפטים שאני שומעת כל הזמן מסביבי, על כמה שלא מגיע למורים, על זה שהשכר לא כזה נמוך, על זה שאם נהיה טובים נקבל יותר, ועל זה שאנחנו בקושי עובדים כי יש מלא חופשות.
אז החלטתי להביע דעה אישית. אתם יודעים מה? זה אפילו לא ממש על הכסף. שלא יהיו אי הבנות, השכר משפיל. אבל המאבק הוא לא על הכסף. לפחות לא בעיניי. המאבק הוא על מעמד.
הנה סיפור:
כשאני נפגשת עם אנשים שאני לא מכירה ושואלים אותי מה אני עושה (שמשמעו איך אני מעבירה את הימים, ובעצם האם אני עובדת ובמה) אני בוחרת באחת משתי אפשרויות: האחת, אני מספרת שלמדתי לתואר שלישי בביולוגיה. זה מעורר עניין, לפעמים אפילו מידה של הערכה. ואז אני אומרת שאני מלמדת ביוטכנולוגיה. זה נשמע מרשים (הם חושבים שאני מלמדת סטודנטים). בדרך כלל האנשים ששמעו את התשובה הזו מחזיקים ממני אינטליגנטית, והם ששים להמשיך ולשוחח עמי. כמה נעים.
לפעמים אני בוחרת בתשובה השנייה. ואני אומרת שאני מורה. או אז, מפנה אלי השותף לשיחה את גבו לאחר שהניד בראשו בקרירות ופונה לחפש שותף לשיחה שיהיה ראוי יותר.
ומה אני עושה בתור מורה? אני רואה אותם, את הילדים שלכם, בכיתה. במסדרונות. בספרייה. כשהם ליד הברזייה. כשהם ליד חדר האחות. כשהם עומדים בצד עם החברה הטובה ובוכים על הציון הנמוך שקיבלו. כשהם מתנשקים בחשאי עם החברה החדשה. כשהם משוטטים לאחר שננזפו על ידי המורה ונשלחו להירשם במזכירות. כשהם מכתתים רגליהם בסוף היום הארוך לכוון תחנת האוטובוס. אני איתם כל היום. מקשיבה להם. חומלת אותם. נוזפת בהם. מעמידה אותם במקום. מציבה להם גבולות. מחבקת אותם כשצריך. מלמדת אותם. צוחקת מהבדיחות שלהם. נעלבת מהירידות שלהם. מנסה להתגבר על הצעקות שלהם. מסבירה להם. מחייכת אליהם. בוכה בגללם.
כשאתם נפרדים מילדכם המתבגרים בבקרו של יום ושולחים אותם לבית הספר, אלי אתם שולחים אותם. הייתי רוצה להאמין שאתם סומכים עלי. מאמינים בעבודה שאני עושה איתם. מרגישים שאני אוהבת אותם. רגועים למחשבה שהם איתי.
אבל - וזהו החיבור שלכם למאבק המורים - אני צריכה אותם בכמות קטנה יותר בכיתה, כך שלא יהיה אפילו אחד שיהיה בלתי נראה. אני צריכה יותר שעות, כך שיהיה לי זמן גם בשיעור מקצועי לפנות זמן לסוגיות של מוסר, חברה, ערכים ותרבות. וכן, אני צריכה שכר הולם, כדי שלא אצטרך לעבוד בעוד משרה (לעיתים אפילו שתיים) כדי להצליח לקיים כלכלת בית סבירה.
אני צריכה תנאים שיאפשרו לי להיות המורה לחיים שלהם, לא רק המורה לביוטכנולוגיה שלהם. ואתם צריכים שיהיו לי התנאים האלה, כדי שתהיו רגועים כשילדכם מעבירים את היום איתי.
הכותבת מורה לביוטכנולוגיה בתיכון בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
