בצקת ההריון
מיקי חיימוביץ' עיצבה את הסדרה שלה על אמהות כמו כתבת חדשות ארוכה - לא מעמיקה, פשטנית, עם הטאץ' האמפתי המוכר, ולא באמת ממצה את השאלה למה נשים לחוצות על אמהות. סמדר שילוני תחכה קצת עם הילד
בתור בחורה בת 33, שמרגישה שהעולם לא יהיה מרוצה עד שהיא תשריץ איזה ילד שניים לפני שהרחם שלה מצטפד או נמכר לצרפתי שירבה במחיר, אני חייבת להודות שהסדרה של חיימוביץ', "אמא יקרה לי", קצת מלחיצה אותי.
הפרק הראשון מלווה בעיקר את אורי, אשה בת 32 שהחליטה להפוך לאם חד הורית, כי היא רוצה להפוך לאמא עכשיו, ואין לה את הזמן לחכות לזוגיות שתגיע. המשפטים "רוצה להיות אמא", ו"צריכה ילד" חוזרים על עצמן בווריאציות כאלה או אחרות. חיימוביץ' לא מתאמצת – ואולי לא באמת יכולה – לגלות מה עומד מאחורי הרצון הנואש הזה להיות אמא. היא יכולה רק להעביר את מידת היאוש שהוא מנת חלקן של אלה שלא מצליחות לממש את הצורך הזה.
מתוך "אמא יקרה לי". מסחטת דמעות משומנת
האמהות בסדרה פועלות מתוך טראנס משתנק, סוסות פראיות שכיסויי העיניים שלהן משאירים להן חרך צר ודרכו הן רואות רק מטרה אחת. אלוהים יודע שאם זה לא היה ככה, ספק אם הן היו מצליחות לעבור את כל מדורי הגיהנום שנשים עוברות כדי להרות או לאמץ. חיימוביץ' פורטת את התהליך הזה למטבעות קטנים, ואם להיות כנה, רוב הזמן זה מתיש. לעיתים זה גורם להזדהות ויוצר ציפיה למשהו שעומד לקרות - פגישה בין אשה לבת שהיא מאמצת, תוצאות של הפרייה מלאכותית, לרגעים צפה התחושה שמסכמת את הסדרה: נשים – בדרך כלל יותר מגברים – יהפכו כל אבן בדרך לאמהות.
הבעיה היא שהנוסחה החיימוביצ'ית לא התפתחה עם הזמן. היא בנויה על צעדה דוקומנטרית פשוטה, עקב בצד אגודל, שמלווה את התהליך בנחישות וברגישות, וכל הזמן הזה שומרת על הבעה מלאת אמפתיה, מתוך הנחה שהחיידק מדבק וגם אנחנו בבית נתחיל לגשש אחרי הטישו הקרוב. הפרק הראשון נראה יותר כמו כתבת חדשות ארוכה, לא מעמיקה ולא סוחפת, אלא תיעודית נטו. בפרק השני זה משתפר, אבל עדיין חיימוביצ'י מידי. שבע שנים אל תוך האלף השלישי, פס הייצור הזה הוא קצת פג תוקף.
רגש נוסחתי זה פאסה
ב'אמא יקרה לי' ניכרת לחיצה קלה על הבלוטה –המפגש בין האמא לפעוטה שחיכתה לה שמונה חודשים, כשמיקי נכנסת לחדר שהכינה לה, ושולפת מהמגירות נעליים קטנות, שיחת הטלפון שבה מודיעים לאחת הנשים שההפרייה שלה לא נקלטה. הרגעים בהם אנחנו אמורים להתרגש מסומנים בדגלים אדומים ומאחוריהם עומד איש קטן עם מסחטה וסוחט את הרגע עוד ועוד, עד שלא נותרת בו טיפת לחלוחית.
האם האומנת מוסרת את הפעוטה. אחד הרגעים המרגשים בתוכנית
כי רגעים מרגשים יכולים להיווצר רק אם לא נגועים במחלה הדוקומנטרית הנפוצה: רגש נוסחתי. רגע כזה, שבאופן מפתיע ממחיש את מהות התוכנית, הוא דווקא הקטע הלא צפוי, בו האמא האומנת של הילדה פורצת בבכי כשהיא מוסרת אותה לאמא המאמצת. פתאום ברור שבין אשה לילד נוצר קשר חזק, אפילו אם מדובר בשהות של חודשים ספורים. או הרגע בו אחת הנשים שהפסיקה את הטיפולים מספרת איך המאבק שלה הקביל לזה של אמא שלה, שנכנעה למחלת הסרטן. דווקא שבילי הצד האלה, שאף תחקירנית נמרצת לא הידקה בדרך לסדרה, מצליחים לגעת באופן בלתי אמצעי. לזכותה של המגישה הלאומית ייאמר שגם אם מינון החשיפה שלה גבוה למדיי, היא עדיין לא משתלטת על הפריים, ויש בה משהו נעים.
הרושם הכי חזק שנשאר מהצפייה הוא שמדובר בתעשייה. הפריות מבחנה, חישובי ביוץ, תהליכי אימוץ, אוננות בחדרים מסויידים לצרכי ספירות זרע, הירוק הקר של חדרי ניתוח. הכל מריח ממרדף, שעטה סיזיפית שאל נקודת הסיום שלה – הטובה או המרה – מגיעות נשים קצרות נשימה, חלקן זועמות וחלקן פשוט מותשות מהמירוץ. את ליטרת הדמעות שלכם אתם תתנו בתוכנית הזאת, ואני מניחה שאת ערוץ 10 זה יספק. בקשר לשאלה למה נשים יעשו הכל כדי להיות אמהות? התשובה היא כנראה כי בזה תלוי הטבע האנושי. או במילים אחרות: ככה.
ובקטנה: בפרק הראשון צוין שאמהות חד הוריות לא יכולות לאמץ בארץ, אז תיקון קל - הן יכולות לאמץ, אבל רק ילדים בוגרים.
