יומן שביתה – היום השני
כן, אני רוצה כסף עבור שיחות הטלפון עם אמאבא. אבל בעיקר אני רוצה שאמאבא ירצו לדבר איתי...
אני עומדת שם, בכיתה, מול ארבעים זוגות עיניים ומנסה להעביר ידע. אני אומרת להם מילים קשות. קשות מאוד. אני אומרת להם שמשוואת מיכאליס מנטן נותנת גרף אקספוננציאלי אך קשה ללמוד ממנה מהו ערך המהירות המקסימאלית האמיתי לפעילות האנזים ולכן קיימת משוואה אחרת, המשוואה הרציפרוקלית, שממנה מתקבל גרף ליניארי.
עבור אלה שצלחו את הפסקה הקודמת, אספר שבמהלך אמירת המילים עוברות לי מחשבות רבות בראש. השעה חמישה לעשר ואני מלמדת מעשרים לשמונה ברצף. שאריות הקפה של הבקר מבקשות להגיע לייעודן (האסלה), ואני – מתאפקת. יש לי עוד מחשבות קיומיות כאלה. אני רעבה. וצמאה.
סולידריות
הצלחת השביתה היא הצלחתנו
גור אלרואי
רק בצורה כוחנית ובלתי מתפשרת, אומץ לב ונחישות ניתן יהיה לשנות אחת ולתמיד את סדר העדיפויות הקלוקל של מדינת ישראל
לפני שאתם מתכננים להגיב בגנות המורים על שטחיותם, אשתף אתכם בעוד מחשבה אחת.
אני רואה אותם. את איילת, את אורי, את נעה ואת טל (כל השמות, כמובן, בדויים). אני רואה אותם הולכים לאיבוד. אני רואה בדיוק מתי הם יצאו לשוטט במקום אחר (מקום שהוא לא השיעור שלי). אני רואה את המבטים המתוסכלים שאחרי מספר שניות הופכים מזוגגים. אני מנסה לתפוס את עיניהם תוך כדי שיעור, אבל הם מתחמקים. אני מנסה לקדם את עצמי לעבר השורות הפנימיות של הכיתה, להתרחק מהלוח, להתקרב אליהם. פיסית. החבר'ה בשורות הראשונות מראים סימני התקוממות. עליהם להסתובב מאה ושמונים מעלות על מנת לראות אותי. אבל הכי חשוב עכשיו זה להחזיר את הרביעייה לעניינים. יש לי עוד בעיה. הארבעה לא יושבים באותו מקום. טוב, אני אגיע אליהם אחד אחד. אני מטיילת בכיתה תוך כדי הסבר.
"עמית, את עושה לי כאב ראש" זה ירון (עוד שם בדוי). הוא דווקא מבין מה קורה שם עם מיכאליס מנטן ועם המשוואות. פשוט נמאס לו לטייל עם הישבן על הכסא בניסיון להבטיח שהוא רואה אותי כל הזמן. אני חוזרת לעמדה ליד הלוח. בדרך אני מגלה שגליה (בדוי, בדוי) נרדמה. עייפה הילדה. אני מלטפת לה את הראש ומבקשת ממנה לצאת לשטוף פנים במים ולחזור ערנית יותר. היא קמה בכבדות, מחייכת אלי.
הגעתי ללוח.
על מה דיברתי? על החזון שלי.
אני רוצה שאיילת, אורי, נעה, טל ואני ניפגש לבד. אני רוצה שזה יקרה בחדר קטן ואינטימי, ולא בחדר המורים העמוס והרועש. אני רוצה שנשב, ואני אסביר להם לאט על מיכאליס מנטן עד שאני אראה את ניצוץ ההבנה בעיניהם. אני רוצה שהם יצאו בתחושה שהם לא לוזרים. אני רוצה שהם ירגישו שאכפת לי מהם. שאני כאן בשבילם. אני רוצה שהם ידעו שהם מסוגלים להצליח, להבין. אני רוצה להיות בקשר עם ההורים שלהם. אני רוצה לספר להורים שלהם איפה הקשיים שלהם. אני רוצה שהילדים ירגישו שאמאבא יודעים מה קורה, שאמאבא מעורבים. אני רוצה שהילדים ירגישו שכל מי שאחראי לחינוך שלהם (אני ואמאבא) עסוק בחינוך שלהם כל הזמן. בלי להרפות.
אה, כן, כמעט שכחתי, אני רוצה לקבל כסף גם עבור השעות האלה, בהן אני מלמדת רק ארבעה מתוך הארבעים, ואני רוצה כסף עבור שיחות הטלפון עם אמאבא.
אבל בעיקר אני רוצה שאמאבא ירצו לדבר איתי...
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
