שתף קטע נבחר

וסת? ברכה, טמפונים? קללה. ממציאת עוצמת הרכות מדברת

טובי בראונינג, מחברת "עוצמת הרכות", וגורו בעצמה, משחררת את כל החסימות ומדברת על הגידול הסרטני שהצליחה למגר בכוח המחשבה והרצון, השומן ("זה בריא") והקמטים ("זה סימן לחיים"). היא גם מתעקשת לטפל בכתבת שבאה לראיין אותה בשיטה שפתחה

חצי שעה לפני שהראיון היה אמור להסתיים הנחתי את העט בייאוש קל. המרואיינת טובי בראונינג, 49, האשה שהמציאה את שיטת עוצמת הרכות והפכה בזכותה לגורו, לא מדברת. כלומר, היא דווקא מדברת והרבה על השיטה ועל המטופלים שנעזרו בה, אבל כל ניסיון לפצח את המעטה החייכני האוטומטי שלה כדי להגיע לרבדים אישיים יותר נתקל בהתחמקות אלגנטית.

 

"זה כאילו שאת אומרת שאת בעצם לא מעניינת", אני מנסה את מזלי. "אני באמת לא מעניינת", היא עונה, "התרגלתי לזה שאנשים חושבים שאני מוזרה, שהם לא מבינים על מה אני מדברת". ופתאום לאחר כשעתיים הסכר נפרץ. "כששאלת אותי קודם איפה אני רואה את עצמי בעוד כמה שנים, עניתי שהייתי רוצה שהשיטה שלי תגיע לכל בית, אבל זאת לא התשובה האמיתית", היא מודה, "האמת היא שחשבתי שבעוד כמה שנים אני לא רואה עצמי בעולם הזה".

 

למה?

"אני חיה בתחושה של שליחות, כשהשליחות שלי תסתיים כנראה לא אהיה כאן. אין לי מקום שנאחז בחיים ואין לי פחד מהמוות".


טובי בראונינג. פעם, מה שנעים לא נראה היה רציני (צילום: יונתן בלום)

 

שבוע אחר כך היא תכתוב לי מייל. "איזו מוזרה אני. עברתי הרבה דברים בחיים, דברים קשים, אבל יש בי משהו שלא נצמד, לא נקשר לעבר, מעבד הכל עד תום ואז נושר כמו מים". אלא שדווקא תשובתה המוצהרת הנוגעת לשאיפתה לראות את שיטתה מתפשטת בבתי ישראל היא העומדת להתממש בחלקה. 

 

געגוע לנענוע

היא תמיד הייתה עוף מוזר. בגיל 14, כשבנות גילה צחקקו על בנים בכיתה, החלה לעשות יוגה. שנה לאחר מכן הפכה לצמחונית והיפית עם גיטרה מהראשונות בחיפה. "תמיד הייתי בחיפוש", היא אומרת. "היו כאלה שפחדו ממני כי נראיתי להם כמו נביא זעם, והיו כאלה שכל הזמן באו להתייעץ איתי".

 

לאחר שחרורה מהצבא החלו הנדודים. בלונדון למדה רפואה משלימה עם התמחות בנטורופתיה, רפואת עצמות (אוסטיאופתיה) ורפואת הגולגולת (קרניופתיה). שם גם הכירה את מי שיהפוך לבעלה ואבי בנה, פרמקולוג במקצועו.

 

בלונדון של תחילת שנות ה־80 כבר רווחו גישות גוף־נפש רבות, אבל בראונינג הרגישה שחסר בהן משהו. מה היה הדבר הזה, עדיין לא ידעה להסביר לעצמה, אבל ככל שהתנסתה בטיפולים שונים היא הבינה שהמטפלים וכפועל יוצא מכך המטופלים סוגדים למעשה לכאב. "הרגשתי שיש מין התמכרות לכאב וזלזול בהנאה", היא אומרת. "אם לא כאב לנו בגוף או בנפש, לא עשינו עבודה. כל מה שנעים נראה לנו לא רציני". כשהעלתה לראשונה בפני עמיתיה שחייבת להיות שיטה רכה ושמחה יותר, הם התייחסו אליה ככופרת. היה זה טרום עידן המחקרים שגילו כי הנאה מעלה את הסרוטונין ומזרימה אנדורפינים המביאים לריפוי עמוק.

 

בעקבות עבודתו של בן זוגה הם נדדו לניו זילנד ולאוסטרליה. שם, בסוף העולם, היא החלה לפתח את מה שלימים יהפוך לשיטת עוצמת הרכות. "במקום שיש כוח, מופעל כוח נגדי. זאת אקסיומה", היא מסבירה. "כשהולכים ברכות, ללא כוח, מצליחים יותר". הדימוי החביב עליה בהקשר הזה הוא מים. "המים הם סוד החיים, החומר הכי רך אך גם החומר שיכול להמס סלעים וצוקים".


המים מחלחלים לשכבות העמוקות ביותר (צילום: סי די בנק) 

 

הטכניקה הפיזית של השיטה מכונה "הפעמה", נענוע עדין של הגוף כשהמפעים (האדם שנותן את ההפעמה) מנענע באופן רצוף איברי גוף שונים של המופעם (מי שמקבל את ההפעמה). הנענוע קרוב לקצב לב העובר, 120־160 פעימות לדקה. הקשר העוברי אמור לעורר בגוף את זיכרון התפתחותו ברחם, ולגרום לתחושות ביטחון, הגנה וחמימות. הנענועים גם אמורים לפעול על החסימות בגוף, לכן הם טובים להרפיה אך גם למטרות פיזיות לחלוטין: פיזור נפיחות, פיזור הצטברות נוזלים בגוף, שימון המפרקים (מה שמסייע בעיקר לקשישים) ובקיצור, כמעט לכל דבר.

 

קצב הנענוע מעורר, לדבריה, את נוזלי הגוף, ממריץ את תפקודיהם, מעביר את הרעלים לזרם הדם ומנקזם החוצה. חלק מהשינויים יורגשו מיד ולחלק ייקח זמן. "כמו מים", היא חוזרת על המנטרה, "יכולת החלחול שלהם חודרת בהדרגה לשכבות העמוקות ביותר שלנו ורכותם ממשיכה להמס את החסימות הקשות ביותר גם בימים שלאחר הטיפול. במחקר שנערך בבית חולים צבאי ברוסיה על השיטה, נמצא שהנענוע מאפס את גלי המוח, כאילו שעושים למוח Reset. אנשים החלו לדווח על תחושות שונות, כמו שהם צפים במים".

 

יש אנשים שזה לא פועל עליהם?

"מעט מאוד. יש אנשים שקשה להם עם רכות או כאלה שלא אוהבים שנוגעים בהם".

 

כמה טיפולים צריך לעבור עד שיורגש השינוי?

"סדרה קלאסית נמשכת 12 טיפולים. אחרי טיפול או שניים מתחילים להרגיש שינוי, אבל לוקח זמן רב יותר כדי לשנות דפוסים".

 

את עבודתה בשטח והתובנות שפיתחה היא פרסמה בספר הנושא את שם השיטה. בתוך זמן לא רב היא הפכה לגורו של מטפלים ומטופלים רבים. בניו זילנד אף הוקם איגוד מקצועי של מטפלים בשיטתה.

 

בראונינג מדברת בשפת הניו־אייג', ואולי זה לא מפליא שתוכניות טלוויזיה רבות בעולם מבקשות להגיע לבית המעוצב במושב קדרון ולהקשיב לדבריה בצמא. מי לא ירצה "להרגיש את המים" או "להתחבר לילד הפנימי" שבו? אך ציניות לחוד ומציאות לחוד. במהלך הראיון היא התעקשה שאחווה את הטיפול. נשכבתי על מיטת הטיפולים והיא נענעה בעדינות איבר אחר איבר וביקשה שאספר על כל מחשבה שעולה על דעתי. ותתפלאו, הן עלו בזו אחר זו, זיכרונות טובים ורעים. הגוף סיפר

 את סיפורו. הצוואר והראש שהוחזקו חזק סיפרו על אשה שמתקשה לשחרר שליטה, החסימה והנוקשות ברגל העלו את זיכרון רגלו הקטועה של האב.

 

בתום הטיפול עולה בדמיוני תמונת אשה המחזיקה סלים רבים בידה. אט־אט היא מסירה אותם מידיה. לא צריך תואר אקדמי כדי להסביר את התמונה. "העבודה היא לא רק פיזית", מסבירה בראונינג, "התפקיד שלי הוא לא רק לשחרר לך את הצוואר אלא גם לעזור לך להבין למה את מחזיקה אותו כך, למה את פוחדת מאובדן שליטה. בהמשך אני מלמדת איך לשחרר שליטה, להשתנות, לקחת סיכונים".

 

חיים ללא תנאים

וגם את זה היא למדה על בשרה. בגיל 29, בשיא הצלחתה, במהלך בדיקה גינקולוגית, אובחנו שינויים טרום סרטניים בצוואר הרחם שלה. בגלל מיקום הגידול היה צורך להסיר בניתוח חלק מצוואר הרחם. ("לא האמנתי שזה קורה לי, אני, שאוכלת בריא וחיה חיים מאוזנים. זאת הייתה אכזבה ואפילו עלבון"). היא ביטלה את התור לניתוח והחליטה להתמיד בקנאות בתפיסת עולמה ההוליסטית. בין היתר הושלכו הטמפונים לפח.

 

בביקורה הבא אצל המנתח התברר שהאזור הנגוע הוכפל והפך לגידול סרטני. מיד נקבע לה תור נוסף לניתוח. כשבהלתה שככה היא דחתה אותו בחודש נוסף, ואז בימים הקשים חוותה הארה שאותה היא מתארת בציוריות רבה בספרה "עוצמת

 הרכות" (הוצאת מודן) - "שמעתי את החיים אומרים לי: 'אינך יכולה להציב בפנינו תנאים. או שאת בוחרת בנו או שלא, החליטי, אך ללא תנאי! קבלי אותנו כפי שאנו - בלתי נסבלים או מתוקים'. היה עלי להודות שחייתי כאילו אני עושה טובה לחיים. הרי אני מוכנה ללמוד לצמוח ולהפיק טוב מכל רע, אז היכן הפרס? ציפיתי לגמול על מאמציי, ציפיתי שיתבטלו הסרטן והניתוח בתמורה לגילוי העצמי שלי. 'ובכן מה החלטת? כן או לא?' חזרו החיים. 'טוב טוב', צרחתי, 'אני בוחרת בחיים יהיו אשר יהיו'". הבחירה השתלמה. במקרה, או שלא, בבדיקה הבאה, יומיים לפני מועד הניתוח, הודיע לה המנתח המופתע שהאזור הנגוע הצטמצם לחלוטין ואין צורך בניתוח.

 

החוויה הפרטית הזאת לקחה אותה למחוזות אחרים. הפעם ניצבו על הכוונת הנשיות והפמיניזם. מה שהתחיל בהשלכת הטמפונים לפח נמשך בתחקיר שנמשך כשבע שנים והסתיים בספר מרתק שנשא את השם הפרובוקטיבי "איך הפכה האשה לגבר". המוטו פשוט: שחרור האשה הוא אשליה. בעצם לא קיים שוויון בין המינים אלא אימוץ מין אחד: הזכריות. התכונות הנקביות (שקיימות בשני המינים), כמו קבלה, קשב, הכלה, היפתחות, היכנעות וכו', מודחקות לצורך העצמת התכונות הזכריות: לחימה, תחרותיות, הישגיות, שליטה. הפחד מכל מה שעלול להיתפס נשי מתחיל ברצון להידמות לגברים ו"לדלג" על הווסת באמצעות השימוש בטמפונים ("פקקים"), נמשך דרך ההתייחסות לשומן רק כאל מחלה, ומסתיים ברצון להידמות לגברים בקריירה ואפילו במיטה.

 

מה נורא כל־כך בטמפונים?

"במשך שנים השתמשו בכלור להלבנת טמפונים ותוצר הלוואי של התהליך הוא החומר הרעיל מאוד דיוקסין. גם בהיעדרו סיבי הטמפונים מלאים בכימיקלים שמקורם בחומרי ההדברה מהכותנה שממנה הם עשויים. הטמפונים גם גורמים לחיכוך ולגירוי של קירות הנרתיק. לא פלא שעם המצאתם התגברו תסמונות ומחלות שונות, החל מתסמונת קדם וסתית, דרך קנדידה, עקרות וכלה בסרטן צוואר הרחם".

 

"מסע פדיית הזרימה הנשית", כך היא מכנה את תהליך הגמילה מטמפונים. "בהתחלה נבהלתי כשקלחו הזרמים החמים מגופי כאילו אסור שיתגלה, אסור שיזרום", היא אומרת. "בדיעבד הבנתי שהייתה זאת חרדה מאובדן שליטה. אבל ככל שהרשיתי לעצמי לשחרר שליטה ולהרגיש את הפחד במקום להילחם בו, גיליתי שהוא הולך ונעלם ובמקומו עלו תחושות של רגיעה, הנאה, כניעה".

 

בכל מחזור התחדדו אצלה תובנות חדשות, כמו למשל, הקשר בין וסת למנוחה, כשהבחינה שביום־יומיים של הזרימה החזקה היא כמהה לקחת פסק זמן מעבודתה ופשוט לנוח. זו הייתה כמובן אנטיתזה לרעיון שהמחזור לא אמור להפריע לעבודתה ולקצב החיים.

 

מה אנו אמורות לעשות? לקחת חופשת מחלה כל חודש?

"ברור שאני לא מתכוונת להפסיד פרנסה, אבל אם יש לנו שליטה על קצב העבודה שלנו, זה בהחלט הזמן המתאים להוריד את הקצב".

 

השומן הטוב

גם השומן הנשי עבר לדבריה תהליך "גבריזציה". לדבריה, הנשים החלו לשאוף לגוף שהפסיק להתפתח בגיל ההתבגרות. הדוגמניות הן נשים בעלות מראה זכרי: אגן קטן, ירכיים צרות, גפיים מוארכים וחדים ובטן שטוחה. לעומת זאת, פנטזיית

 השדיים היא שיהיו גדולים וקשים, בדרך כלל, יצירי סכינו של המנתח הפלסטי.

 

המלחמה בשומן מקבלת לגיטימציה מדעית לכאורה. "עודף משקל קיצוני אכן מזיק לבריאות", היא אומרת, "אך איבדנו כל פרופורציה. במחקר שערכתי נתקלתי בילדות שרוצות להיות אנורקטיות. רוב הנשים משוכנעות שהן שוקלות יותר ממה שהן צריכות. הן נכנסות למעגל קסמים של דיאטות וכושר אובססיבי, בלי לדעת שהשומן השנוא סביב הירכיים והמותניים הנשיים חיוני למחזור נשי בריא וללידת ילדים. ובכלל יש כמות קריטית של שומן החיונית לביוץ ולהריון. כשאנו מנסות להעלים אותה, אנו פוגעות ביכולת הפוריות שלנו".

 

את נראית אשה שמודעת בהחלט למשקלה.

"אני מאוזנת יותר ממה שהייתי. בצעירותי סבלתי מהפרעות אכילה. דרך האוכל ניסיתי לסתום את הרגשות, והיו תקופות שניסיתי להקיא אחרי שאכלתי, אבל למזלי זה לא הלך. היום אני לא עושה דיאטה, אבל אני כן עושה התעמלות במידה".

 

הניתוחים הפלסטיים תופסים מקום נכבד בהוויה הנשית החדשה, זאת שמנותקת ואפילו מתעבת את גופה. "מיליוני נשים בעולם מגדילות, מקטינות, שואבות, מנסרות, מרימות, מנפחות, מקלפות. נוסף על כך פורחת לה בחשאי פתולוגיה נוספת: התמכרות לתהליך הזה. במקום שהביקורת העצמית תיחלש לאחר הניתוח, היא מתחזקת, שהרי תמיד יש מקום 'לשפר'. ועדיין לא דיברתי על כל הטיפולים המיועדים לשימור הנעורים, החל מזריקות הקולגן וכלה בבוטוקס המוזרק לשרירי הפנים אחת לכמה חודשים במטרה לשתק אותם ובכלל למנוע קמטי הבעה, העדות לחיים, לחיות. הפחד להשתנות משתק אותנו וגורם לנו לאמץ את המוות שכן רק במוות אין שינוי".

 

שימור הנעורים זה גם לצבוע שיער, להתאפר. איפה הגבול שלך?

"אני מורחת קרם לחות ואני לא צובעת את השיער כי אין לי צורך בכך. אולי כששערי יהיה לבן, אחשוב אחרת. לא יודעת. הגבול שלי הוא החודרנות, המקום שבו את ממש פוצעת את הגוף ומחבלת בו, והוא צריך לגייס את המערכת החיסונית שלו כדי להתגונן".

 

ב־1999 עלתה משפחת בראונינג ארצה. במושב קדרון היא הקימה את מרכז עוצמת הרכות. במרכז היא מכשירה מטפלים בשיטה ועורכת סדנאות לתלמידים ולמטופלים. זה היה החלום שלה אך הסיוט של בעלה, שהתקשה להסתגל למנטליות ולאורח החיים הישראלי. לפני שלוש שנים הם נפרדו, הוא חזר לאנגליה, וטובי ובנה (14) נשארו בארץ. אחת לכמה חודשים הוא מגיע לביקור או שהם נוסעים אליו. "22 שנה הייתי איתו", היא אומרת. "בכל הזמן הזה ידעתי שאצטרך לחזור ארצה, שיש לי שליחות, אבל הרגשתי שאשלם מחיר כשזה יקרה. ניסיתי להילחם בזה ובשלב מסוים אפילו שכנעתי אותו שבמקום לחזור ארצה נעבור לאנגליה, אבל הייתי שם חולה, הכי חולה. היה לי ברור שאני צריכה להיות כאן, שיש לי הרבה לתת במדינה הכי קשה בעולם".

 

את, שעושה טיפולים שעוזרים לאחרים, לא יכולת לעזור לעצמך?

"יש ציפייה ממי שמלמד שיהיה שיא השלמות, אבל זה לא כך. כל מה שלמדתי בחיי נבע מהפצע שלי".

 

מה היית משנה בחייך?

"הייתי רוצה זוגיות אך לא סתם זוגיות לשמה אלא כזאת שיש בה הקסם של גילוי עצמי מתמשך שמפרה את שני הצדדים". 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"אני חיה בתחושה של שליחות"
צילום: יונתן בלום
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים