העלבון והתוכחה של פקידי האוצר
אף שכעסם של פקידי הצמרת באוצר מובן, במסיבת העיתונאים הבהולה אתמול היה משהו קולקטיבי מדי
אני מכיר אותם, את בכירי משרד האוצר שהופיעו אתמול במסיבת העיתונאים המשותפת נגד חברם לשעבר החשב הכללי, ירון זליכה - הם שימשו פעמים רבות יעדים לחצי הביקורת העיתונאית שלי. הצלפתי בהם בגלל היהירות, בגלל הכוחנות, בגלל הקמצנות, בגלל האידיאולוגיה. אך, מעולם לא בגלל חוסר יושר, , יושרה או מתן שירות כנוע לפוליטיקאים.
אנשי הנהלת האוצר לא באים ממשפחות מיוחסות או מבתים עשירים. הם לא נולדו עם כפית זהב בפה ולא התבשמו מפרוטקציה. את הקריירה בשרות הציבור עיצבו לעצמם במו ידיהם. מוצאם העדתי ונטיותיהם הפוליטיות מגוונות. רובם ככולם חדורי שליחות, רואים את עצמם כשומרי הסף של כספי המדינה, של הכסף שכל אחד מאיתנו הרוויח בזיעת אפו ושילם בעל כורחו כמיסים לקופת המדינה.
פרשנות
זליכה באמת עלה להם על העצבים
צבי לביא
מסיבת העיתונאים שקיימו אמש בכירי האוצר נגד עמיתם החשב הכללי מלמדת כנראה על מצוקה באוצר, אבל בהופעתם הם מכניסים את המשרד לסחרור וחובתם לשכנע שהתנהלותו הסדירה נמצאת תחת שליטה למרות הקוץ שננעץ בבשרם.
אתמול, בישיבתם המשותפת מול סוללות המיקרופונים, הם נראו לי כחבורת אנשים שדבר אחד מלכד אותם ובוער כאש בעצמותיהם: העלבון. מבחינתם, זליכה, עשה את הלא-נסלח – הוא עלב בהם והשחיר את פניהם בפומבי על לא עוול בכפם. הוא הציג אותם כבובות על חוט, מריונטות בידי ראש ממשלה מושחת ושר אוצר המשרת את המושחת. העלבון האישי הזה, היה מעבר ליכולת הספיגה שלהם. אפילו אצל קובי הבר, הממונה על התקציבים שאף חבר כנסת עוד לא הצליח להוציא משווי משקל, קפץ הפיוז.
הטענה שהופעתם של בכירי האוצר תוזמרה על-ידי שר האוצר והוזמנה על-ידי ראש הממשלה היא הבל הבלים. לא איש כאלי יוסף, דובר האוצר ואחד מעובדי המדינה הנקיים והאמינים ביותר שפגשתי מעודי, יתגייס למשימה מלוכלכת שכזו. לא אלי כהן, חברו הטוב עד לפני זמן קצר של ירון זליכה, יסכים לעשות שקר בנפשו. לא ידין ענתבי, הממונה על שוק ההון שמסרב בתעוזה להתכופף מול הבנקים הגדולים, יתכופף מול לחישה מרומזת של שר. ובטח שלא ירום אריאב, כלכלן שטרם שובו לאוצר כמנכ"ל ישב בג'וב מכניס פי כמה בחברה פרטית.
אפשר להבין אותם, את בכירי האוצר שעלו לטריבונה. לו מישהו השתלח בי כפי שזליכה השתלח בהם, לו מישהו היה מפיץ בפרהסיה רמזים על השחתת המידות שלי כפי שהפיץ זליכה על השחתת מידותיהם, גם אני הייתי קופץ כנשוך נחש.
אלא שבכירי האוצר נמנעו מלעשות דווקא את המהלך האנושי המובן הזה. לו אמרו: "איננו מסכימים לעבוד כתף אל כתף עם מי שמחשיד אותנו כל הזמן בהיותנו מושחתים", הייתה אמירתם נוגעת ללב כולנו. אבל, הם, אולי בשל ההרגל רב השנים להיראות כמבטאיו הבלעדיים של האינטרס הציבורי, הסתירו את רגשותיהם ובחרו לדבר על טובת המדינה ופגיעה בכלכלת ישראל.
אך, אמירה כזו יכולה הייתה לשכנע ולעורר-הזדהות רק אם הייתה נאמרת על ידי איש משק בעל מוניטין עולמי, וכוונתי לנגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר שאמר אתמול דברים שאף נגיד לא אמר על פקיד בממשלה ומשום כך, יש להם משמעות דרמטית.
פישר לא מדבר מזווית אישית. הוא היה, לפחות עד הבוקר, מחוץ למעגל המותקפים על-ידי זליכה, ובעבר שיבח לא פעם את יכולותיו המקצועיות של החשב הכללי. משום כך, נופלת אזהרתו על אוזניים כרויות. יש בה מסר, עוצמה וחומר למחשבה לכולנו: פישר מודאג. מודאג, מבוגר - וחיצוני לאוצר.
לכן, אף שמאוד מובן לי הכעס הצבור של פקידי הצמרת באוצר, מסיבת העיתונאים הבהולה שלהם אתמול עוררה בי רתיעה. היה בה משהו קולקטיבי מדי, דורסני מדי, "קרנפי" מדי. איני מחסדיו השוטים של זליכה, אבל ה"כאסח" המאוחד הזה, הפיכתו של פקיד צעיר אחד במשרה לא-כל-כך חשובה לאויב הציבור מס.1 ולרוח רפאים המטילה את חיתתה על המדינה כולה – היא הפרזה גמורה המחטיאה את מטרתה ואף מסוכנת.
משבר המנהיגות בישראל, שאחד הביטויים המובהקים שלו הוא שיעור התמיכה הנמוך בראש הממשלה אולמרט, עלה אתמול עוד מדרגה והתחיל להתגלגל אל הכלכלה.
לפנייה לכתב/ת 
חברם לשעבר של בכירי האוצר, ירון זליכה
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
