שלמה, מותק של אמא שלו
מיד כשנכנסה נילי למסיבה ראתה את שלמה, בתספורת של שחקן כדורסל אמריקני ובגובה דומה. היא ריחפה סביבו עד שצדה את עינו. ואז, מחייכת בלבה בשביעות רצון, התעלמה מהמבטים המהוססים ששלח לעברה. היא עוד תשיג אותו, בעזרת השם
כשהזמינה אותה חברתה דליה למסיבת יום הולדתה, סירבה לבוא. "אין לי מצב רוח", התנצלה.
"דווקא בגלל זה כדאי שתבואי - יהיו כמה פנויים מעניינים", יחצנה דליה את האירוע, ונילי השתכנעה.
בערב האירוע שררה בתוכה אפילה, אבל כלפי חוץ היא זהרה: שיער הגי'נג'-בלונד השופע שלה קיבל טיפול במספרה יוקרתית, פניה הבהירות אופרו בעדינות, ושמלה חדשה, במחיר שמעולם לא הרשתה לעצמה, עטפה גיזרה משמיים.
במיומנות של מפרק-מוקשים ריחפה סביבו
מיד כשנכנסה למסיבה ראתה את שלמה, בתספורת של שחקן כדורסל אמריקני ובגובה דומה. במיומנות של מפרק-מוקשים ריחפה סביבו עד ששמה לב כי צדה את עינו. ואז, מחייכת בלבה בשביעות רצון, התעלמה מהמבטים המהוססים ששלח לעברה.
היא נטלה כוס יין, וכשהבחינה בשלמה מפטפט עם ידיד וגבו מופנה אליה, חצתה את החדר, חלפה לידו, נתקלה בו, והיין ניתז על שמלתה.
"אוי, סליחה", קראה, "אני מקווה שלא ליכלכתי אותך!"
"אני מצטער", פלט שלמה משהבחין כי שמלתה הוכתמה, "זה אני שלא הייתי זהיר..."
הם פיטפטו עוד משפטים סתמיים אחדים, ואז אמרה לו נילי שעליה לדבר עם מישהי, נפרדה ממנו, ואחר כך פרשה מהמסיבה בלי להביט לעברו ובלי לגשת אליו.
למחרת טילפנה נילי לדליה להודות לה על הערב המקסים. היא ניווטה את השיחה עד שהגיעו לשלמה. תחילה שאלה דליה מה עם השמלה שהתלכלכה בגללו, ואחר כך שמעה נילי מפיה שהוא רווק בן 37 ,עורך-דין מומחה לתאונות דרכים, שמנהל משרד מצליח מאוד.
"ועוד דבר מעניין", המתיקה דליה, "אומרים שהוא היה קשור מאוד לאמא שלו. היא נפטרה כשהוא היה צעיר ויתום מאביו, שמת הרבה לפני האמא. הוא בן יחיד, ואומרים עליו גם שקשה לו ליצור קשר עם נשים, מפני שהוא עדיין מתגעגע לאמא שלו, למרות שהיא לא נתנה לו לנשום. 'מומי מותק, מומי מקסים שלי'", חיקתה דליה את האם, "אומרים שהיא עטפה אותו בכמויות מסחריות של צמר גפן, שעד היום הוא לא הצליח להשתחרר ממנו".
נילי החליטה ליצור איתו קשר בתואנה של תאונה. היא המתינה שבוע, ואז טילפנה אליו.
"אני זאת עם היין", הזכירה לו, ואחרי כמה מילים של סתם ניגשה לתירוץ: במסיבה אצל דליה נודע לה על עיסוקו, והיא זקוקה לעורך דין בשביל חברה שלה, שהיתה מעורבת בתאונת דרכים.
שלמה אמר שישמח לעזור, ונילי הוסיפה שהיא מתמצאת בסיפור של חברתה ושאלה אם כדאי שייפגשו כדי שתמסור לו פרטים על התאונה. שלמה הסכים, והם נפגשו במשרדו. נילי התחילה לספר על החברה, אבל מיד אמרה: "אתה יודע מה? עדיף שהיא תיפגש איתך. למה בעצם אני צריכה להיות המתווכת?"
הם המשיכו לגלגל שיחה נעימה. בפתח משרדו, לפני שעזבה, שאל שלמה אם יוכלו להיפגש שוב. נילי השתהתה מעט, כמתבקש, ולאחר מכן הסכימה. לאחר ימים אחדים הם נפגשו לארוחת ערב נחמדה, ובתום הפגישה נענתה לבקשתו להיפגש בסוף השבוע.
שעה לפני הפגישה המיועדת סימסה לנייד שלו:
מומי, מחכה כבר לראות אותך.
כשהסבו לארוחה נילי שמה לב ששלמה נבוך. אחרי שיעול קל התוודה בפניה שהעלתה דמעות בעיניו.
"והכל בגלל השמלה? תשכח ממנה כבר..."
"לא, הכל בגלל אמא שלי".
"היא אמרה לך משהו על זה שלא היית זהיר מספיק במסיבה?"
"היא מעולם לא נזפה בי", אמר ומבטו התערפל. "אבל מאז שנפטרה, לפני קרוב ל-15 שנה, אף אחד לא קרא לי מומי".
אור ירוק לנעוץ את המפתח בתיבת הזכרונות
שלמה לא ניסה להסתיר את התרגשותו. האהדה שמצא במבטה של נילי נתנה לו אור ירוק לנעוץ את המפתח בתיבת הזכרונות, שלא הרבה לפתוח אותה, והוא סיפר לה על הקשר המיוחד שלו עם אמו והדגיש את האיכפתיות ואת הדאגה שהרעיפה עליו, המחממות את לבו עד היום.
הרומן ביניהם נסק במהירות. לאחר שלושה חודשים ביקש ממנה שלמה להינשא לו. נילי הסכימה בלי היסוס, ושלמה ביקש עוד: "בואי איתי מחר לקבר של אמי. אני רוצה לספר לה עלייך". הוא הוסיף שהיא יכולה לצחוק עליו, אבל לא איכפת לו: הוא בטוח שבאהבה כמו שלהם אפשר לבטא הכל, בגילוי מוחלט, בלי לחשוש.
למחרת ניצב שלמה מול לוח השיש, ונילי לצידו, אוחזת בידו. בקול רך דיבר אל אמו. הוא סיפר לה איך הכיר את נילי וכמה הוא מאושר שלא נזהר במסיבה ההיא וכך נתקל בבחורה הכי מקסימה שפגש בחייו. "ואת יודעת, אמא, מתי היה ברור לי שהיא נועדה רק בשבילי?" סיים בהתרגשות, "מרגע שהיא קראה לי מומי. כי מאז שעזבת אותי לא שמעתי את שם החיבה הזה, שכל כך התגעגעתי לשמוע, מאף אחד".
בנסיעתם חזרה, ובאווירה של גילוי לב, לא יכלה נילי להסתיר עוד את סודה. היא ידעה כי בשעה של חסד וברכה, רצוי להסיר כל מסכה.
"מומי", פנתה אליו, "מומי... יש לי וידוי קטן".
למראה חיוכו הסקרני הודתה ששפכה בכוונה את היין, שהחברה ההיא מהתאונה לא היתה ולא נבראה, ושסימסה לו "מומי" אחרי שדליה גילתה לה כי זה כינוי החיבה שהיה שומע מאמו.
"מומי, אתה סולח לי?" רעד קולה.
בתנועה חדה הפנה שלמה את הרכב ימינה ועצר בחריקה בשולי הכביש. הוא נעץ בנילי מבט ממושך, והיא חשה כי איבדה את עולמה בגלל רגע של כנות.
"מזל שעשית את זה", אמר, "אני בטוח שאמא שלי מחייכת עכשיו מהשמיים".
- במשפחות הכי טובות: עו"ד בני דון-יחייא מפרסם מידי שבוע סיפור פרי עטו בשבועון "לאשה". האתר של עו"ד דון-יחייא
