"אמא, תקני לי". הגירסה ברוכת הילדים

לפי הסיפורים של שימי ובני, חיים, יעל ושירה, כל עם ישראל עורך קניות מדי יום ביומו כשהנפקדים העיקריים מהקניון ומהמרכולים הם בני משפחת גרין. "אמא, אני צריך חולצה לשבת", שימי עומד מולי ומדבר ברצינות תהומית, כאילו הוא לובש בגדי חול כאחרון העניים.

"שימי, רק לפני חודש קניתי לך שלוש חולצות לחגים, והן עדיין יפות וחגיגיות", אני עונה לו גם ברצינות תהומית.

"אבל, אמא, אני צריך חולצה של 'גולד'", ועוד לפני שהספקתי להשיב לו, הוא סיים בתרועת ניצחון: "גם אפי קנה עכשיו שלוש חולצות מהפירמה הזאת". אין ספק כי המידע על הקניות של אפי, יריץ אותי לשנות את מאזן התקציב שלנו.

צריכה קלמר עם טוויטי

גם שירה באה אתמול וביקשה קלמר. שבוע לפני תחילת הלימודים חרשנו ביחד חמש חנויות למכשירי כתיבה, כי היא חיפשה קלמר עם הדפס מסוים דווקא, ולבסוף קנינו אותו. תראו לי אמא אחת שלא רוצה לשמח את בתה ערב שנת הלימודים החדשה, ואינה מוכנה לעשות הכל כדי לראות אותה צועדת ללימודים מאושרת.

"מה קרה, שירה, הקלמר החדש כבר נקרע?" שאלתי בתימהון.

"לא, אמא. אבל כל החברות שלי קנו קלמר עם הדפס של טוויטי, ואני גם צריכה כזה". צריכה. ללא ספק היא ממש זקוקה לקלמר המסוים כדי שלא לפרוש מן הציבור, במיוחד לאור הרכישה בטעות של קלמר אחר.

כולם רצים לקנות כמו כולם. כולם רוצים להיות כמו העדר, שיהיו להם כל הפריטים והאביזרים כמו כולם - מסיכת ראש ועד לשרוך נעל. האינסטינקט הראשון שלנו כהורים הוא לרוץ ולרכוש לילד את כל מה שהוא רוצה, רק שמנהל הבנק שלנו לא מוכן להשתתף במרוץ ומנופף בתקציב המחייב.

מי זה ה"כולם" הזה?

אחותי התקשרה אלי אתמול, מבקשת להתייעץ: "אני מרגישה נורא. הבן שלי רוצה חולצה חדשה של 'גולד', כי כל החברים שלו קנו כאלה, ואני ממש לא יכולה להרשות לעצמי הוצאות מיותרות כרגע. חשבון הבנק שלי עדיין לא התאושש מטראומת החופש הגדול, והחגים השאירו בו צלקות עד חנוכה לפחות, אבל המבט המתחנן שלו מטריף את דעתי. תגידי לי, איך יש לכל ההורים של החברים שלו כסף לרכישות המיותרות?"

"מעניין", עניתי לה. "גם הבן שלי ביקש חולצה מאותה הפירמה".

"וקנית לו?" שאלה אותי בסקרנות.

"לא, כמוני – כמוך. התאריך עכשיו הוא 'אחרי החגים'. שכחת?"

אני מניחה את השפופרת על כנה, חושבת קצת ופתאום התגלית מכה אותי בהלם. אולי רק ילד אחד קנה את אותה החולצה המדוברת - ילד נחשב ומוביל, מה שגרם לשאר הילדים לרוץ לספר להורים ש'כולם קנו', ואז באמת כולם קונים? מעין מעגל שליטה כזה.

"אני לא רוצה שהבן שלי ירגיש שאנחנו "עניים" כשאני אומרת לו 'לא'", חברה נוספת קובלת באוזני וממשיכה: "את יודעת מה אני תמיד אומרת לילדים שלי, שבאים אלי בטענה הקבועה של 'לכולם קונים?' אני שואלת אותו את השאלה עתיקת היומין שגם הורינו שאלו אותנו: 'ואם כולם יקפצו מהגג, גם אתה תקפוץ?'"

הטיעון שלה לא ירגיע את הילד שמאמין שלכולם קונים ורק לו לא. בשבילו זו דמגוגיה. לא מעניין אותו דבר, רק שיקנו לו ודי. אז איך עומדים מול הטיעון הקשה של "לכולם קונים" כשאין אפשרות לקנות להם השכם והערב את מה שלכולם קונים, מתחבטות יחד איתי אמהות נוספות.

ואולי אין תשובה אחת. כשיש, קונים גם אם הילד לא צריך וכשהמצב דחוק, מצטמצמים ומבטיחים לילד "עוד מעט" ועד שהזמן עובר הוא כבר שוכח שלכולם קנו, ורוצה את הדבר הבא של "כולם".

איך אפשר להרגיע ילד שרוצה שיקנו לו? אני נוהגת לפצות את הילדים במשהו אחר, קטן יותר, בעל תקציב נמוך יותר, העיקר להרגיע את הילד הרוצה משהו, שקיבל את תשומת הלב שלו.

תקרית דגני הבוקר

ואולי הסיפור המשעשע ביותר שמעמיד את כל עניין ה"תקנו לי, כי קנו לחברים שלי", הוא המקרה הפרטי האחרון שלי. יעל ושירה חוזרות מבית הספר ומבקשות: "אמא, בבקשה תקני לנו את דגני הבוקר כמו החברות שלנו", המבט המתחנן שלהם גרם לי למחשבות שניות. "ראינו בבית שלהן את האריזות של הדגנים הטעימים וגם אנחנו רוצות ארוחת בוקר טעימה ומהירה כזאת!"

דגני הבוקר הן הוצאה יקרה עבור משפחה ברוכת ילדים כמו שלנו. קופסא אחת נעלמת תוך עשרים דקות, מה גם שאני מטילה ספק בערך התזונתי של כל המוצרים התעשייתיים למיניהם. דווקא כאמריקאית שגדלה על קורנפלקס, אני חושבת שמזין יותר (שלא לדבר על זול יותר) להאכיל אותם בדייסת קוואקר שאני בישלתי או בעוגיות בוקר מהירות עם טחינה גולמית ודבש תוצרת בית, ללא חומרים משמרים.

ובכל זאת, המצפון החל לייסר אותי. החברות שלהן נהנות מדגני בוקר בעוד הן לועסות עוגיות בריאות משמימות ללא כל חדווה. התחלתי לרכוש להן את דגני הבוקר המיוחדים, מצופי הנוגט וממולאי השוקולד. חשקתי שפתיים ונשכתי את לשוני, כשקניתי את הדגנים היקרים, חבילה שבקושי הספיקה למנה יומית לכולם. אבל מה לא עושים כדי שהילדות שלי לא ירגישו מקופחות ולא יגדלו עם חסרים?

אבל הן עדיין לא היו מרוצות, שכן אלו לא אותם "דגני בוקר" הטעימים והנפלאים, שראו אצל החברות. אתמול שלחתי אותן למכולת השכונתית, לקנות לחם, חלב, גבינה לבנה וכמובן - דגני בוקר. ואז הן חזרו וסיפרו לי בהתרגשות שהן מצאו את דגני הבוקר שכל החברות שלהן קונות.

הן הרימו שקית שקופה של דגני בוקר פשוטים, ארוזים באריזה נזירית, עם שם של חברה בלתי ממותגת כלל, אריזה הנמכרת בשליש מהמחיר של דגני הבוקר היקרים שאני רכשתי להם. פרצתי בצחוק גדול.

אולי כדאי באמת, רגע לפני שרצים לקנות להם את מה שקונים לחברים שלהם, לבצע מחקר ולברר מה החברים שלהם באמת קונים?

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.