את אחד משיריו היפים חתם נתן יונתן במילים: "שעה שהַהוא הַמשורר בעינַים עצומות שוכב / וכל מה שהיה צמא ורעב / ישאר בַּספרים הַנסגרים אחד אחד אַחריו / לֹא רווי; לֹא גמור / לֹא מַביט בקוראיו." שורות נפלאות אלו מבטאות מעין השלמה של האדם־המשורר עם האפשרות שיסתלק בפתאומיות.
כשמסתלק משורר גדול כמו נתן יונתן, ברור שיותיר אחריו עיזבון אמנותי, עיזבון המצריך טיפול זהיר תוך התעלמות משיקולים זרים. כמי שאוהב ומכיר היטב את שיריו, וגם זכה להכיר את האישיות שמאחוריהם, נמלאתי ציפייה כשנודע לי ששירי העיזבון יראו אור בספר חדש: "שירים שנשארו." קיוויתי למצוא בו שירה צרופה,
| שירים שנשארו |
|
| להמשיך לאהוב / נתן יונתן |
|
"עֲדַיִן נוֹדְדִים/ אַחַר דְּבָרִים שֶׁאֵין לְהַשִּׂיגָם,/ חוֹמְדִים אֶת הַגָּנוּב,/ רוֹצִים לִפְרֹץ בִּבְכִי בִּגְלַל מִלָּה יָפָה/ בִּגְלַל לִטּוּף./ וַעֲצוּבִים נַמְתִּין לְיַד תֵּבוֹת הַמִּכְתָּבִים". חמישה שירים מאת נתן יונתן מתוך הספר "שירים שנשארו" ובו שירים מעזבונו של המשורר |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מאוחרת ובשלה, בשפה ובסגנון האופייניים לנתן, אך לצערי מצאתי אוסף טקסטים, שמיעוטו עונה על ההגדרה הזו, ורובו – ספק אם היה ראוי לראות אור כך ועכשיו.
למראית עין, מדובר בספר שירה המתיימר לגלות את שירת יונתן ב"מיטבה ובשיאיה," אך למעשה, כך התברר לי, הערך העיקרי של הקובץ הוא סנטימנטלי-מוזיאוני. העורכים, דב אלבוים ונילי כרמל-יונתן (אלמנת המשורר,( עשו מאמץ גדול מדי לגמור את הלא גמור, וחטאו בכך לדעתי, למורשת השירית של נתן יונתן.
בספר 62 שירים שנכתבו לאורך כל שנות יצירתו של יונתן (בערבוביה גמורה, אגב, ולרוב ללא ציון זמן כתיבה.( בקריאת רבים מהם, כולל שמונה שנכתבו במקור כפזמונים, קשה היה לי שלא לתהות האם הם ראויים לפרסום. אינני מדבר על שיריו האחרונים, שעליהם לא הספיק לעבוד והם נשארו כטיוטות, אלא על שירים ישנים, שיונתן לא מצא לנכון לפרסם אותם, לא בכתבי עת וגם לא באחד מספריו, לרבות "שירים בכסות הערב" – אנתולוגיה שבה כינס לפני מותו יותר מ-300 משיריו.
יש בספר כמה שירים מצוינים הראויים להימנות עם שירתו הקנונית של נתן, כגון "מילים נדירות" המצמרר, או "איוב" האופייני כל כך. יש שירים המדגימים אירוניה משוכללת ומפוכחת על האדם הקטן המנסה לבלוע את העולם הגדול ")באין רצון," "הבנאדם"( ושירי השלמה עם המוות הקרוב ")עד תום", "הזמן נגמר), אבל גם מהם משהו הרחיק אותי: הידיעה שהשירים עברו עריכה ושינויים, שספק אם המשורר היה חפץ בהם.
בראיון ל7" ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה העורכת נילי כרמל-יונתן: "יש שירים בספר הזה שערכתי מעט... ויש כאלה שפסלתי... אבל לא שכתבתי." אלבוים כותב בפתיחה לספר: "העורכים נמנעו משינויים... מעבר להכרחי ובמקומות המתבקשים." ניסוחים אלה מעורפלים וסובייקטיביים: היכן הגבול בין עריכה לבין שכתוב? מהו "מקום מתבקש?" אין כאן ויכוח על טיב העריכה. מדובר בעניין עקרוני: יש דברים שלא עושים לשירים של משורר מת.
שבע טיוטות בלבד, בכתב ידו של המשורר, נחשפו לציבור בכתב העת "מאזניים" ובראשי השערים בספר החדש. השוואתן לגרסה הסופית שבספר מגלה שברובן בוצעו שינויים. כידוע, נתן היה קפדן מאוד בנוגע לשיריו. אפילו לפזמוניו קינא, ותיקן כל "דוגית שטה" ל"נוסעת." לפיכך ספק אם היה חותם על ההחלטות שקיבלו במקומו העורכים. למשל, בשיר "צמרות קטנות," כתב: "שתי זרועות הַזמַן של הַשעון / האַחַת שידה נוגַעַת ברגעים / והַשניה, שידה קצרה מגַּעַת בַּשעות," ואילו בספר מופיעה במקום המילה "רגעים" המילה "דקות." בשיר "הזמן נגמר" הוחלף ה"זמן" ב"פנאי." גם בהשוואת "גופו של עולם" לכתב היד ניתן לראות שינויים סגנוניים רבים, כמו ביטול החזרה הדרמטית בשורה "בשַגם הוא בשר, בשגם הוא אדם" וקיצוצה לכדי "בשגם הוא בשר ודם." לא פחות תמוהה החלפת השורה "עכשיו תראו שלב המדבר חרב" בשורה הדלה: "עכשיו המדבר שלך חרב" ")כתר מלכות") ויש עוד.
דוגמה נוספת להתערבות המוגזמת של העורכים היא הבחירה לשבץ בספר הערות שוליים ספוראדיות, בבחינת חצי עבודה, "על אף שהמהדורה אינה מתיימרת להיות מדעית," לפי אלבוים. באף אחד מ־30 ספריו לא מצא יונתן לנכון להסביר לקוראיו מיהו גבריאל פרייל ומהו אנפסט. למה עכשיו? גם הטיפול בשמות השירים מלמד על יומרה. לרוב השירים בספר לא קרא המשורר בשם. והעורכים, במקום להשתמש, כמקובל, בשורה הראשונה (או להשאירם "ללא שם,("יצאו מגדרם להמציא שמות תוך שימוש בצירופים המצויים בשירים, או חמור מכך - שאינם מצויים בהם, כגון: "גנזך הזיכרון,""השבוי" ו"התרת נדרים".
כמדומני, הרשימה שחיברה העורכת תחת הכותרת "במקום התנצלות" מעידה כאלף עדים על מודעותה למורכבות מעשיה. היא מונה שם צידוקים שיש לה, לדעתה, לעריכת השירים. רובם, לדעתי, אינם מקובלים. בין היתר היא מפרשת שיר ישן של יונתן כצוואה ספרותית המסמיכה אותה לברור את שיריו. "מותר לך לגנות ריגשה עודפת, סחף מיותר," כתוב שם.
בין היתר מטריד לחשוב שאולי סולקו מהעיזבון ביטויים של מה שהעורכת ראתה בו "ריגשה עודפת," בעוד הקוראים יכלו לפרשו, למשל, כרוך של אחרית חיים. השינויים שביצעה, לדבריה, הונחו על ידי "אינטואיציה" שהמשורר היה עושה אותם. גם אם המשורר נהג להיוועץ בה, אין בכך אסמכתא לשנות את השירים לאחר מותו, כשהוא לא יכול לומר את המילה האחרונה, לפרש כתב לא ברור, להכריע סופית בין שתי חלופות, להסביר למה חשובה פסיחה דווקא כאן.
אני חושב שפני הדברים היו נראים טוב יותר אילו סיפקו העורכים לקוראים את ההצצה הרצויה הזו ל"חדר העבודה" של המשורר, תוך תיעוד השינויים שבוצעו, בליווי הערות מתאימות. ולו על מנת שנדע - כשאנו מתרגשים משורה מסוימת - האם פרי עט המשורר היא, אם לאו. אי-הוודאות הזאת מפרה את שלוות הקורא, והיא עתידה לחבל בעבודתו של מי שיבקש לחקור את שירת יונתן.
באחד מהשירים בספר נכתב: "כל מה שלא אמרתי / יישאר בלתי אמור ומה שלא גמרתי - לא גמור." אולי היה מוטב עכשיו, כשהמשורר "לא מביט בקוראיו," להניח לשירים להיות קצת "לא גמורים." הרי אין טוב משיר לא גמור כדי להדגיש את חסרונו של המשורר.
- מתוך מוסף הספרים של "ידיעות אחרונות"
