"תגידי, זה נכון מה שאומרים על קיבוצניקיות?"
משום מה זו שאלה שרק גברים שואלים. אופן ההגשה: הרמת גבה אחת, חצי חיוך. במקרים הקיצוניים גם קריצה מוגזמת, מהסוג שבו הלסת התחתונה נשמטת והלשון מתחילה לבצבץ הצידה. מכל האגדות הלא-אורבניות שהוליד מפעל ההתיישבות הקיבוצי, אף אחת לא השתרשה בתודעה הישראלית כמו הארכיטיפ של הקיבוצניקית הנותנת. קווים לדמותה
"תגידי, מה שאומרים על קיבוצניקיות, זה נכון?"
הנשאלת: אחת שבדיוק הרגע התברר שהיא בת קיבוץ. השואל: גבר. משום מה זאת שאלה שרק גברים שואלים. אופן ההגשה: הרמה של גבה אחת, חצי חיוך. במקרים הקיצוניים גם קריצה מוגזמת, מהסוג שבו הלסת התחתונה נשמטת והלשון מתחילה לבצבץ הצידה.
למרות שהיא אמורה כבר להכיר את הסיטואציה, בדרך כלל תבחר הקיבוצניקית בתגובה המיתממת: "לא יודעת, מה אומרים על קיבוצניקיות?". כאילו שיש סיכויי שמה שהאיש ממולה רוצה לדעת הוא אם יש לה רישיון לטרקטור. שכן מכל האגדות הלא-אורבניות שהוליד מפעל ההתיישבות הקיבוצי, אף אחת לא השתרשה בתודעה הישראלית כמו הארכיטיפ של הקיבוצניקית הנותנת.
אבל למה להטיח האשמות לא מבוססות. בואו נעשה ניסוי קצר. השלימו בבקשה את המשפט הבא: "הקיבוצניקית האולטימטיבית היא שר____________". השלמתם? יופי. סכמו את התוצאות. אם עליתם על התשובה הנכונה, "הקיבוצניקית האולטימטיבית היא שרהל'ה שרון, מלכת הזמר העברי בשנות ה-80 וילידת אשדות יעקב", זכיתם כרגע באוסף הלהיטים "שירים שבזכותם השתתפנו באירוויזיון אחד פחות". אם בחרתם בהטיות של שורשי ש.ר.מ.ט או ש.ר.ל.ל, גם אתם שבויים בסטיגמה. ואתם צריכים להתבייש לכם. אלא אם... אלא אם יש מידה של אמת במיתוס. האם יכול להיות שקיבוצניקיות באמת נהנות יותר?
אין לי דבר וחצי דבר נגד התנהגות מינית נשית משוחררת
חשוב לי להדגיש מראש שאין לי דבר וחצי דבר נגד התנהגות מינית נשית משוחררת. מה שמותר לבנים אמור להיות מותר גם לבנות וכו'. אבל אפילו במקרה הנ"ל, בו הפמיניזם עושה טוב לשני הצדדים, זה עדיין לא המצב. מסיבה כלשהי דבק בבנות הקיבוצים דימוי מיני שלא תמיד נתפש כחיובי. זאת בשעה שקיבוצניקים לשעבר נהנים מתדמית מבוקשת של מאצ'ו עם לב רגיש, אחד שיכול לתקן לך את הרכב וגם לטפח את העציצים בדירתך התל אביבית*.
כדי לברר איך זה קרה החלטתי ללכת אחורה, לשחר ימי הקיבוץ. הקיבוצים הראשונים צמחו כאן עוד לפני קום המדינה, קבוצות של צעירים אידיאליסטיים שנפרדו מההורים באירופה ובאו להקים חברה חדשה. קל לזהות את הפוטנציאל הסנסציוני שבמצב: בנות במכנסיים קצרים, גברים בגופיות (ושפם! ואקורדיון!!!). כולם רחוקים מהבית, מתמודדים עם משימות חדשות ביום ומנחמים זה את זה בלילה. וזה עוד לפני שהזכרתי את המקלחות המשותפות... רק תציבו כמה מצלמות, ויש לכם תוכנית ריאליטי ביד.
שמועות על אורגיות במתבן
מכאן קצרה הדרך לשמועות על רחצה לילית בעירום בברכות ההשקיה ועל אורגיות במתבנים. אבל זה, בעיניי, כבר מתחיל להיות מופרך. עם כל הכבוד להורמונים המשתוללים, בואו נזכור מאיפה האנשים - ובעיקר הנשים - האלה הגיעו. הגרעין שהקים את הקיבוץ שלי למשל, היה ברובו הגדול פולני. בהתחשב בכך, ואני מתנצלת מראש על ה-Turn Off הביזארי, גם אם המייסדות מצאו את עצמן איכשהו שרועות על הקש, לא בטוח שמה שעבר להן בראש היו מחשבות זימה. אולי יותר משהו בסגנון של "בז'. צריך לצבוע את התקרה של האסם בבז'".
התחנה ההיסטורית השנייה שמתבקש לבדוק היא עידן המתנדבים. בסוף שנות ה- 60, ובעיקר אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, החלו לזרום לקיבוצי הארץ אלפי צעירים וצעירות מרחבי העולם, שבאו לסייע בבניית המדינה הקטנה והעדיין-צודקת. חברי הקיבוצים הוותיקים שמחו לחלוק עם החבר'ה מחו"ל את תורנויות הכלים בחדר האוכל. הם קצת פחות שמחו לחלוק את בני ובנות המשק הצעירים, אבל מאחר שהיו אלה שנות ה-70 (כלומר, התקופה בה הגיעו "שנות ה-60" לארץ), נראה שבאמת היה פה שמח. היתרון הגדול בבואם של האורחים היה שהקיבוצניקים הצעירים היו סוף סוף יכולים לפנטז על מישהו שלא התקלח איתם פעם במקלחות המשותפות של בית הילדים. בלי ספק, הרבה יותר בריא פסיכולוגית.
מסיבות שונות, כמו ירידת מעמדנו בעולם, צמצום החקלאות והתבגרות והתברגנות של דור (שזכר כמה הוא נהנה מהמתנדבים, אבל הזדעזע מהרעיון שזה מה שיקרה לילדים שלו), הצטמצם עם השנים מאוד מספר המתנדבים בארץ. למעשה, היום רוב תושבי הקיבוצים יכולים רק להתרפק על הזכרונות (מלבד כמובן, אלה שממש התחתנו עם מתנדבות, ויכולים להתרפק עליהן). בכל מקרה ימי המתנדבים בהחלט תרמו לשדרוג מעמדו של הקיבוץ כמקום משוחרר, אבל בהקשר הנשי נראה שהם השפיעו יותר על הדימוי של שוודיה מאשר על זה של הבנות המקומיות.
ריבוי עדים יכול להעצים קיומו של אירוע
אם היעדר עדים עלול לפגוע בממשות של אירוע שהתרחש, יכול להיות שריבוי עדים יכול להעצים קיומו של אירוע אחר. אם כל אירוע מינורי בעל אופי מיני זוכה לתהודה, מוכפל ומתעבה, ברור איך נוצרות שמועות בקיבוץ. מה שנותר כדי להפוך אותן לאגדות בתפוצה ארצית הוא רק שומע אקראי מבחוץ. במלים אחרות: אולי קיבוצניקיות לא עושות את זה יותר מהעירוניות, אלא פשוט על מה שהן עושות, כולם יודעים.
אז זה, לדעתי, המקור העיקרי לדימוי של הקיבוצניקית המשוחררת. זה, ובנות כמו הקיבוצניקית מהצפון שהגיבה לרשימתי הקודמת, כך סימנתי את הגבר שלי. שתהיי בריאה, אחותי, כבר יותר מידיד אחד שאל אותי אם אני מכירה אותך אישית.
ואם אני כבר מנצלת את המקום הזה להעברת מסרים אישיים, פנייה קצרה לשכנים שלי בקיבוץ (בעבר, בהווה ובעתיד): אם אתם לא תספרו את מה שאתם יודעים עליי, אני מבטיחה לא לספר את מה שאני יודעת עליכם. עשינו עסק?
*למען הסר ספק, הכוונה היא לעציצי נענע, מרווה וצמחי תבלין חוקיים אחרים בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
