א-גרויסע מציאה

לשבי גביזון היוצר וענת אסולין המפיקה היה די ברור שהסרט "אבידות ומציאות" (שיעלה לאקרנים ב-15 בנובמבר) יצא לפני הסדרה עם אותו השם שתעלה בערוץ 2, למרות שלשניהם זהו נסיון ראשון בהפקה כפולה. בכלל, גם שאר ההחלטות בסשן הזה התקבלו בצורה חלקה משהו.

אסולין (שכבר הפיקה פרויקטים כמו "פרשת השבוע" ו"שבתות וחגים" בטלוויזיה) וגביזון כבר מחזיקים ברזומה עבודה משותפת על שני סרטי קולנוע של האחרון, "האסונות של נינה" ו"חולה אהבה משיכון ג'", זוגיות שהתגבשה לסימביוזה מקצועית על גבול האינטואיטיבית. אסולין ידועה ממילא כמפיקה שמעורבת גם בשלבים שמפיקים אחרים נוטים להדיר מהם את רגליהם, כך שלמרות חוסר הנסיון, העבודה זרמה.

הפקה כפולה - סדרת טלוויזיה או מיני סדרה ממנה נגזר סרט קולנוע ולהיפך - היא פורמט שצובר תאוצה בזמן האחרון, בעיקר מסיבות תקציביות. בקטגוריה הזאת

אפשר למנות בין היתר את "מישהו לרוץ איתו", "אקזיט" ו"מלנומה אהובתי", שרקדו על אולמות הקולנוע ומסכי הטלוויזיה. "הרעיון של הסרט נוצר כבר בשלב הפרה-פרודקשן", מבטיחה אסולין, "ולא על שולחן העריכה. הסרט מורכב מחומרים של הסדרה, אבל לא מכולם, כמובן. הסדרה צולמה ב-HD, וכל האלמנטים כמו תאורה למשל, הותאמו לקולנוע. גייסנו לתקציב את הקרן (רבינוביץ' ס.ש) בסכום זעיר אמנם, כדי לצלם באיכות גבוהה, פשוט כי שבי לא יכול לעבוד אחרת".

על הקאסט המפואר של "אבידות ומציאות" נמנים בין היתר אלון אבוטבול, ליאור אשכנזי וזוהר שטראוס, אבל אין ספק שמערכת היחסים הדומיננטית היא זו שמתקיימת בין שתי הנשים שמובילות אותו, מיה דגן ושרה אדלר, שמגלמות שתי אחיות. "אני מרגישה שמדובר בסרט נשים, על נשים, על תפיסה נשית", מפרשת אסולין, "וזה לא דבר של מה בכך בקולנוע הישראלי של ימינו. דגן ואדלר מביאות בעיני פאן נורא אותנטי של נשיות, התבגרות נשית, דילמות של זוגיות, אהבה וטישטוש יצרים בשחיקה היום-יומית של אישה בת שלושים, כזאת שצריכה להיות גם סופר וומן בבית וגם סופר וומן מחוצה לו. פה אפשר לראות את הכח האדיר של שבי בבימוי שחקניות".

סרט נשים

זו הפעם הראשונה שגביזון יוצר סדרה. את התסריט הוא כתב בשיתוף עם דנה מודן ("אהבה זה כואב"), ואסולין מעידה שהעובדה שסדרה מצטלמת הרבה יותר מהר מקולנוע (12 דקות יומיות לעומת ארבע למסך הגדול), לא היתה פשוטה עבורו. "שבי מקפיד על הכל ולא מוותר משום אספקט", היא מעידה. "עד שהסצנה

 לא תהיה כמו שהוא דמיין אותה, הוא לא יניח לזה. כשמצלמים קולנוע יש תחושה של.. יותר כבוד לזמן. כמובן שלא עמדנו בשום קצב, אבל הכל זרם. ידענו שנוכל לתקן על שולחן העריכה.

"בכל פעם אני מגלה עוד פן באישיות של שבי כבמאי. הפעם מדובר על אתגר הפיכת סדרת טלוויזיה המיועדת לערוץ מסחרי לסרט אמנותי ממדרגה ראשונה. כמו משחק שחמט מורכב ורב אופציות, יש כאן חידה עם אלף פיתרונות אפשריים ששבי היה צריך להתמודד איתה בלחץ זמן רציני ביותר. זה כמו לחתוך חיים של בנאדם, ביוגרפיה שמיועדת לעשרות רבות של שעות דרמה, לתשעים דקות, ועדיין לשמר על הכח של הדמויות, הייחוד שלהן, והחיות שלהן".

את החיבור התסריטאי לשפה הטלוויזיונית מביאה איתה דנה מודן, שכפי שמגדירה אותה אסולין "נולדה אל תוך הטלוויזיה". לדבריה "דנה מביאה איתה לקולנוע איזו רעננות בלתי צפויה, וזה שילוב מבורך שענקים מאיתנו עשו עוד כשהיינו ילדים, למשל ברגמן הענק ו"תמונות מחיי הנישואין" שהיה כל כך יפה בתור סדרת טלוויזיה, ועוד יותר יפה בתור סרט. זה מעודד לדעת שהמעבר בין מדיומים הוא אפשרי. הלוואי והיינו עושים אותו יותר גם עם תיאטרון או עיבודים ספרותיים לקלאסיקות ישראליות".