סינמה־צ'ק

איגוד התסריטאים והבמאים הוא נוער הנרות החדש. לאלה אומנם דופקים את המדינה ולאלה רק את הפרנסה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. זה מתחיל בהתבכיינות, מוצדקת יש לומר, בנוסח: "יאללה, שוב לא קיבלנו מספיק כסף על הדיאלוגים השנונים, באמת שנונים, שכתבנו לטלנובלה", ונגמר בהתכנסות במעוז התרבות של פינת הארבעה־שפרינצק־קרליבך - לא מסה, הסינמטק. ושם, אל מול לשלשת יונים - בקריצה נוספת לנוער הנרות - אותם תסריטאים ובמאים מחזיקים ידיים בצורה מטאפורית ומחכים שמשהו יקרה. כן, הם מדברים, וכן, הם זועמים, אבל ההפגנה (סו קולד) היא בעיקר הפגנת אימפוטנציה. זה יכול להפחיד ילדות קטנות שהולכות לקנות שוקו חם במתוקה, לא את הגופים הגדולים.

מה שמקומם בכל הסיפור הזה - והאשמה היא ביוצרים עצמם - הוא שהם עושים מעצמם חלשים. אומנם היו ימים שהם איימו להפריע את הסדר במהלך יום צילום, יצרו בלגן, עשו שרירים, אבל זה באמת לא גרם לאף אחד מאנשי הממון לגרד בפדחתו, להסתכל להם בלבן של המקלדת, להתנצל ולהוציא איזו סטיפה מהכיס.

מה שעוד יותר מקומם בסיפור הזה זו העובדה שבארצות הברית זה לא יכול לקרות. הנה, רק השבוע פצח איגוד התסריטאים האמריקאי (Writers Guild Of America) והמקופח - כן כן, זה שמרוויח הרבה מאוד כסף, ועוד בירוקים - במלחמתו ברשתות הטלוויזיה.

השביתה, על פי האיום, אמורה לפרוץ ב־1.11, אם חוזיהם מול רשתות הטלוויזיה לא יתחדשו. במילים אחרות, בקרוב האמריקאים ייתקעו בלי פרקים חדשים של "האנטומיה של גריי", "24", "אבודים" ועוד עד להודעה חדשה. אומנם תגובת רשתות הטלוויזיה מתוחכמת ואסתטית לא פחות (אין תסריטים? נשדר ריאליטי), אבל עצם העמידה הכוחנית וחוסר הפחד מעוררים הערכה.

ואם נחזור שנייה לכיכר, הרי אתם לא באמת חושבים שהיוצרים המוכשרים שלנו מסוגלים למלא את הרחובות בדפי A4 חלקים, לתלות על הכותל כרזות של "לא מסודרים", "הכל ריבת תותים", או "מרחק יריקה", ולהשבית את הטלוויזיה עד שהאזרחים (במקרה הטוב) והמפרסמים (במקרה הרע), ירצו תשובות. ובכן, ככה זה כשדור שלם דורש שלום, אבל כשצריך הוא לא מסוגל לצאת למלחמה.

• דעות נוספות על ענייני השעה, קראו בגיליון פנאי פלוס   החדש