עקידת שרה

הפרשה שלנו נקראת על שם הציווי השירי, המרגש, שמצווה אברהם (בראשית יב א-ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". נדמה לי שזה הציווי היסודי המוטל על האדם באשר הוא, זו תביעה לחיים שיש בהם מימוש עצמי:

לחיות בבית הורים, לצאת ממנו ומהם בבוא בגרות, להקשיב ללב וללכת בעקבותיו "אל הארץ אשר אראך", אל מחוזות המימוש העצמי. ואם כך ננהג - אין ספק שנהיה לברכה לעולם. נדמה לי שכך גם מציע רש"י לקרא את הפסוק: "לך לך - להנאתך ולטובתך. ושם אעשך לגוי גדול... ועוד שאודיע טבעך בעולם".

נגמרה האחריות

המשימה ללכת בעקבות הלב אינה פשוטה. גורמים תרבותיים, משפחתיים ופסיכולוגיים מתערבים בעומק נשמתנו עד שלפעמים כבר קשה לנו לזהות מה הלב חושק.

המשימה מסתבכת עוד יותר כשחייהם של אחרים כרוכים בחיינו, בעיקר חייהם של ילדינו ושל אהובינו. עד לעשרות השנים האחרונות חיי הנשים היו תלויים לחלוטין בגברים שאיתן, ובמובן זה יש לראות את האחריות הגברית כלפיהן כמוחלטת. אבהרם הולך להנאתו ולטובתו וליבי אתו.

אבל תוך כדי הילוכו בשביל המימוש העצמי, אברהם שוכח (הפעם, ובפעמים רבות נוספות) שיש לו אחריות להנאתם ולטובתם של הנתונים לחסותו. אברהם הולך אחר הקול הפנימי שלו ואת בני חסותו הוא לוקח אתו; לא שואל, לא מברר, לא מסביר, לוקח (יב, ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו ... וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן". אני מרשה לעצמי לטעון שהליכה כזו, המנוכרת לנפשות הקשורות בחייו, אינה הליכה למקום של אמת, זו הליכה שהורתה בחטא וכפי שנראה מיד, יתווסף אליה גם הפשע.

אחותי, איפה את?

תשעה פסוקים בלבד מבדילים בין הציווי על המסע הראשון של אברהם למסעו השני (יב, י): "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ". המסע הזה חמור מקודמו, אין בו ציווי (פנימי או חיצוני – איך שנבחר לקרא זאת), הוא תכוף למסע הקודם, הוא מתקיים לפני שאברהם מספיק לבדוק ברצינות מה קורה בארץ שהלך אליה, והאם ואולי יש לו כוחות להתמודד עם הרעב שהולידה בו.

בראשיתו של המסע השני מצטייר אברהם כאדם רעב ולא מסופק, כנווד תמידי. במסע השני נחשפת בפנינו דמותו האלימה, ה"עוקדת", של אברהם. הוא מקריב, פעם אחר פעם, את בני משפחתו למען מסעות האמונה שלו, ולפנינו הפעם הראשונה.

אברהם הרעב יורד למצרים ולפתע הוא מגלה את יופיה של אשתו, ובשולי הדברים (אך בלב הכאב) אני חושבת לעצמי על אומללותה של אשה, שבעלה נחשף ליופיה רק מתוך עיני זרים המתאווים לה (יב, י-יג) : "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה ... וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". בלי היסוס עוקד אברהם את שרה. פתאום יש לו אחות והוא סוחר בה.

הירדת וגם מכרת?

אברהם לא מסתפק במשאלה להציל את חייו בתרגיל "אחותי את", הוא גם מבקש להתעשר ממנו: "'ייטב לי בעבורך", והוא מצליח (יב, טז): "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר". ומי שלא אוהב את הזעם שלי מוזמן למצוא אותו בפירוש הרמב"ן: "יודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון, מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו".

פעמיים אברהם מוסר את אשתו למיטות מלכים (כאן, ובירידה לגרר) ואילו כאשר שניהם מזדקנים והיא עצובה, מרירה וקנאית, אברהם לא מנסה לעזור לה. כשנולד לו בן מהגר הוא קרא לו: "ישמעאל" - אלוהים שמע, משאלותי התממשו. ואני שואלת מה חשבה שרה הערירית כששמעה שבעלה קרא לבנו "ישמעאל".

בהתגלות המפורסמת של אלוהים לאברהם, בה מצווה אברהם על ברית המילה, מבטיח אלוהים לאברהם בן משרה. בדרך כלל אנחנו נוטים לדלג באלגנטיות על התשובה המצמררת שמשיב אברהם להצעת הנס האלוהית (יז, יח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". די לו לאברהם בבן אחד, בישמע-אל. ותשוקת האמהות של שרה? אלוהים צריך להלחם נגד אברהם למענה. אני לא בטוחה שאברהם ידע אהבה מהי. אני בטוחה שהוא מעולם לא אהב את שרה.

תודה לאל

אני חושבת על נס לידת יצחק בהנאה, זה גם נס האִמהות המאוחרת של שרה, וגם נס המיניות המבוגרת שלה, ועמה - של הנשים המבוגרות באשר הן.

אלוהים היה יכול להביא לעולם את יצחק בדרך פלאית. סיפור לידת הבתולה בברית החדשה הוא תמונת מראה לסיפור לידת

יצחק. כמה עתיקה התשוקה הגברית לאבחנה בין האמא ל"זונה", בין האשה היולדת לאשת החיק והמין. והנה אברהם נתבע על ידי אלוהים לקחת את אשתו הזקנה ולבוא אליה כדרך כל הארץ, לפתות אותה, לענג את גופה הקמוט, לקיים בה סוף סוף מצוות עונה. אלוהים של פרשת לך-לך יודע מה חשוב ומה לא, ועל כן הוא פוקד על אברהם: "לך אליה" - עונג מיניות נשית בת תשעים. הללו-יה.

לכולנו - צעירים, זקנים וזקנות, שבת מענגת ומתענגת.

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים.