כל מי שנכח בהופעות של דבנדרה בנהארט
בארץ בשנה שעברה, בין אם נהנה או לא, יודע דבר אחד לבטח: המילה "הזוי" עשתה קאמבק במיוחד בשביל המוזיקאי הזה. בנהארט, אמן שהתואר "פריק-פולק" הומצא סביבו, עוסק בשנים האחרונות בהגדרת והרחבת המושג פסיכדליה. בין אם הוא פורט מעדנות על הגיטרה ומערסל בקולו שיר פולק עדין, ובין אם הוא מתפרע עם להקה שלמה ושלל אפקטים כדי ליצור ציור סוריאליסטי של שמונה דקות – הפסיכדליה היא המגרש הביתי שלו, המקום ממנו הוא בא ואליו הוא חוזר תמיד.
באלבומיו הראשונים השתדל בנהארט לתת לעדינות להוביל אותו. שירים אקוסטיים רכים ויפהפיים כמו "A Sight To Behold" היו הלחם והחמאה של חובבי הפריק-פולק בשעתו הפופולרית ביותר. אבל כשההופעות סביב העולם הלכו והתרבו, השד הפנימי שמתחבא בזקן של בנהארט לא נתן לו מנוח. היה לו מרץ, היו לו מקורות השפעה שחיפשו מוצא, והוא רצה לרוץ חופשי על הבמה ובשירים, חופשי ממגבלות כמו ז'אנר ומבנה ונימוסים, חופשי כמו היפי אמיתי משנות השישים.
ובנהארט הוא אכן היפי אמיתי. בזמן שכל כך הרבה אמנים מנסים לתעל
ולשחזר ז'אנרים מהעבר ומציעים רק העתקים משודרגים ו/או חיוורים שלהם, בנהארט מציע לנו את הדבר האמיתי. אם תשמיעו לדוד המגניב שלכם את "Seahorse", יצירת הפאר של האלבום הזה, הוא יחשוב שמצאתם תקליט נדיר מסוף הסיקסטיז ויזמין אתכם לצינגלה.
ב-Cripple Crow, אלבומו האחרון והמשובח, קיבלנו טעימה מהעומד לבוא. ציטוטים מוזיקליים מכל גווני הקשת, להקה מלאה ותחושה משכרת של שמחה באולפן. הכיוון הזה נמשך גם הפעם, כשברשימת ההשפעות המופגנות והציטוטים אפשר לרשום גם את אלביס פרסלי, ג'ים מוריסון ולהקתו, מארק בולאן ומפעלותיו וכמובן תנועת הפולק הפסיכדלי. וזה מצליח לו כי בניגוד לחבר'ה מפרנץ פרדיננד, למשל, בנהארט לא חמוש ביומרה מודעת ומושכלת לשחזר את העבר – הוא עושה את זה פשוט כי זה כל מה שהוא מכיר, והוא כל כך ילדותי ומעופף שזה נראה לו הגיוני לגמרי.
בהאזנות ראשונות נדמה שהפעם בנהארט השקיע כל כך במעטפת הסאונד והעיבודים, שמשהו נשכח ממנו. נדמה היה שההקפדה על הסאונד האנלוגי החם, הדיליי המהדהד בכל פינה ושירבוב הציטוטים המוזיקליים התכוף גרמו לו לעבוד מהחוץ פנימה ולא להיפך. באלבומיו הקודמים הייתה תמיד תחושה שגם בתוך הקרקס הצבעוני הזה פועם לב גדול שאוצר בתוכו כישרון גדול, ובהתחלה חששתי שהלב הזה נעדר הפעם מהתהליך ופינה מקומו לראש השעיר וגדוש הרעיונות של בנהארט.
אבל הזמן עשה את שלו. כשהאלבום חודר למחזור הדם וההאזנות, הוא חושף את רבדיו השונים והמספקים. מתחת למסיבת הסמים והאהבה החופשית של ההאזנה הראשונה (שעשויה בהחלט לעייף) מתגלה שכבת הקידות המוזיקליות שמחלק בנהארט לגדולים ממנו, ומתחתיה מתגלים סוף סוף השירים. ואיזה שירים נפלאים.
"Freely" המקסים והכובש, "Cristobal" הפותח בעדינות וברגש, "Sabop
Shalom" המשוגע והמצחיק שנכתב בהשראת הביקור בישראל ומספר על התאהבות בבתו של רב מתל אביב, או "Lover" הגלאם-רוקי והמרקיד. לא חסרים פה שירים נהדרים, אבל האלבום הזה עובד הכי טוב כזרם רציף של נרקוטיקה מוזיקלית, שתכניס אתכם לטריפ נפלא וצבעוני היישר ממוחו הקודח של הפריק הכי פולקי באמריקה.
זה בהחלט לא אלבום לכל אחד, וייתכן שרוב המאזינים מהשורה, אלה שמסתפקים במה שמושמע ברדיו, יעיפו את האלבום הזה הצידה בטענה שהוא מבולגן, מעייף, מסטול מדי ובאופן כללי עושה חור בראש. אבל חובבי סוטול מוזיקלי ידעו להעריך את איכות החומר כאן, וישמחו להצטרף אל בנהארט למסע מוזיקלי משכר בין סן פרנסיסקו, דרום אמריקה, תל אביב ולונדון.
- Devendra Banhart – Smokey rolls down thunder canyon
