על פי ארבעת הפרקים הראשונים, אפשר לטעות לגבי טיבו של הרומן "מחברת המילים הקשות", ספרה השני של שלומית אברמסון (קדם לו "מעשה תמר"). הפתיחה הארוכה הזאת מסופרת מפי ילדה בת חמש בשפת ילדים משובשת בנוסח "מִמִקודם" ו"שארית אפליטה" ועם הרבה טריוויה טריוויאלית בנוסח "בכל בית יש הול וגם אצלהם יש הול", וקשה לעקוב ברציפות אחרי הילדה המפטפטת את עצמה כדרך ילדים לפעמים.
ובכל זאת, מי שיחצה את החלק הזה יגיע אל החלק הבא בספר (המחולק לחמישה 'ספרים' פנימיים) שבו משתנה לגמרי הקול המספר ואז כל העסק משתחרר ומתחיל לזרום. כאן ימצא הקורא סיפור אנושי בעל יופי על משפחת עולים מרודוס (ארץ-מוצא מעניינת בנדירותה) בתקופת מלחמת השחרור. המשפחה הזאת הצליחה לברוח קצת לפני שיהודי רודוס נשלחו למחנות הריכוז אבל עדיין היא מתגעגעת לריחות ולטעמים ולמראות-הים שהשאירה מאחור, ומתקשה להתאקלם בדירתה הירושלמית הצרה והענייה ובישראל הצברית המנוכרת לעולים.
בשלב הזה מתחברת לסיפור גם הילדה מן הפתיחה, נעמי, ומתברר שהיא שרויה באיזה נתק תקשורתי וכמעט לא מדברת עם סביבתה, אף שבתוכה היא מדברת כל הזמן. "מחברת המילים הקשות" שהיא מנהלת ושבה היא רושמת מילים המחברות אותה לעולם, הולכת והופכת, ככל שמתקדם הסיפור, לאיזשהו משל לקושי של כל המשפחה המהגרת הזאת להתחבר לסביבה החדשה. זהו הקושי של הסבא והסבתא המתגעגעים לשפה הספניולית ולדוכן הפירות המצליח בשוק ברודוס, וזה הקושי של האם הצעירה שהגיעה לארץ כנערה יפהפייה ותלמידה מצטיינת והפכה כאן למתקשה בלימודים ובשפה, עד שהיא נאלצת להיענות למחזר עקשן בן עדתה, דמות עלובה בהשוואה למדריך בצופים שבו היא מאוהבת. וגם אותו מחזר, שהופך להיות האבא בסיפור, סובל מחוסר ביטחון מילולי המוביל אותו לעבוד כסָדר-דפוס דווקא.
לצד חולשתם של העולים המשתקפת על רקע הישראליות – משתקפת בספר גם חולשת הישראליות על רקע העלייה: הקירבה הרגשית בין כמה מהדמויות במשפחה, החל באם הצעירה הנאמנה לגמרי להוריה וכלה באהבה המוקסמת של הילדה לסבהּ ולסבתה, מבליטה איזה צד של שטחיות והתנשאות בהוויה הישראלית, המגולמים בין השאר על ידי אותו מדריך בצופים שבו התאהבה האם. בדרכה הלא-תוקפנית מיטיבה אברמסון, שחוֹם ריגשי הוא חלק מהותי מכישרון המספרת שלה, לגעת בנקודות האלה.
השתקנות הבסיסית של גיבורי הספר היא גם המגבלה שלו, כי כשהדמויות ממעטות להתנסח נוטה הסיפור להתמקד במה שקורה איתן ופחות באופן שבו הן מבינות את מה שקורה. ובכל זאת מבליחות פה ושם גם תובנות-עומק חכמות, למשל כשהאם הצעירה לוּנה מהרהרת באביה המכור להכנת ריבות וירקות-כבושים - זכר לטעמי רודוס - ושדואג תמיד להשאיר את החלונות פתוחים: "לונה תמיד חשדה באביה שהוא אורב לתפוס את רוח הים, כדי לכבוש גם את הטעם המלוח ההוא בתוך צנצנת זכוכית".
למרות שאברמסון שומרת על מידה של מתח סיפורי לכל אורך העלילה, לעתים נדמה שהיא מאריכה מעט בסיפורן של הדמויות, ולעיתים אף מתפזרת. במובנים האלה, אם תסולח ההתחכמות המסוימת, "מחברת המילים הקשות" מספרת בקצת יותר מדי מילים על אנשים שמדברים קצת פחות מדי.
