לא התחזקות, היחלשות

מפורסמים למיניהם המבקרים במכונים להחזרה בתשובה משתמשים באחרונה בראיונות לתקשורת במונח האופנתי "התחזקות". המונח הזה מרגיז ומקומם והגיע הזמן לומר בגלוי: נטישת ההיגיון המדעי לטובת מיסטיקה ואיומי גיהינום, המרת הביקורתיות בסגידה לאדמו"רים, הפיכת סודות הקבלה לכספומט, החלפתם של דארווין ואיינשטיין ב"באבות" ומטילי-קללות למיניהם, התפלשות על קברי צדיקים במקום נטילת אחריות אישית, נהייה אחר מטיפים כריזמטיים במקום טיפול מקצועי במכאובי החיים – כל אלה אינם מעידים על התחזקות אלא על היחלשות.

חלק ממנגנוני-ההחזרה בתשובה מרופדים בתקציבים נדיבים וכך הם מסוגלים לסבסד הטפות של סופשבוע בנופים גליליים קסומים ולהבדיל, עצרות באולמות, ולהגדיל בכך את כוחן האלקטוראלי של המפלגות החרדיות ויכולת-המיקוח שלהן. ההחזרה בתשובה מתמקדת, בשלב הראשון, ביצירת סלידה כלפי התרבות החילונית ובשלב השני, חיזוק רגשי-אשמה ונחיתות הנובעים מאי-קיום מצוות הדת ואי-בקיאות כביכול בנושאי יהדות.

בניגוד להטפות של כמה מחזירים בתשובה, התרבות החילונית הינה מורכבת, מגוונת, עשירה ומעניינת. היא כוללת לא רק דוגמנים חלולים מדעת, כוכבניות לרגע, פוליטיקאים ציניים, עבריינים שהפכו לסלבריטיז וסלבריטיז שהפכו לעבריינים. התרבות החילונית כוללת גם גיבורי-תרבות משמעותיים כמו אפלטון, סוקרטס, אריסטו, שקספיר, דקארט, פרויד, קארל מארקס, ג'ודית באטלר, מישל פוקו, א.ב. יהושע, עמוס עוז, נתן יונתן, חיים נחמן ביאליק, יונה וולך, יורם קניוק, רוני סומק, מאיר שלו, אביהוא מדינה, ארז ביטון, נעמי שמר, אייבי נתן, שייקה אופיר, אסא כשר, אורי אבנרי, אורי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יצחק אוורבוך-אורפז ורבים נוספים. הפחדותיהם של מחזירים בתשובה מוצאות אוזן קשבת במיוחד אצל קהל בלתי-משכיל מהשכבות המוחלשות שלא זוכה להכיר את המורשת הפילוסופית, האמנותית, התרבותית והחברתית הנפלאה הזאת.

העולם הזה רחוק מלהיות מלאכת-מחשבת אלוהית. אנו חיים בעולם רווי סבל ואלימות, צער ויגון, איבה ומשטמה. חוסר השלמות הוא תכונה בסיסית של הקיום האנושי והעולם שמסביבנו, ואם יש איזשהו עיקרון מארגן חיצוני האחראי לכל זה, הרי ששגיאות-התכנון שלו מזדקרות לעין. אף כתבי הקודש היהודיים אינם מספקים תשובות לכל בעיות העולם, ודאי לא בעידן אוטוסטרדת המידע, השיבוט הגנטי ופצצת האטום. לימודי-יהדות שאינם מתבססים על סגידה עיוורת לרבנים אלא על גישה אקדמית ביקורתית, ראויים ליחס רציני ומעמיק לא פחות מלימודי פילוסופיה כללית, היסטוריה, קולנוע ומיניות האדם.

התרבות החילונית מתנערת ממעשיהם של חלק מהחוזרים בתשובה הלוחצים על קרוביהם וחבריהם ללכת בעקבותיהם תוך הפעלת סחיטה רגשית בלתי-נסבלת. היא חושפת את צביעותם של מחזירים בתשובה המצהירים על אהבת אחים אך מקללים מבוקר עד ערב את החילוניים המבלים בשבת, השמאלנים, המהגרים שאינם יהודים עפ"י חוקי ההלכה, הפמיניסטיות, ההומואים והלסביות וכל מי שאינו כמותם.

למעשה, החזרה בתשובה נפוצה הרבה פחות מכפי שחשבתם. הרי כמעט כל חילוני מכיר לפחות עשרה, עשרים או שלושים דתל"שים (דתיים לשעבר) – והרבה פחות חז"בים (חוזרים בתשובה) – בסביבתו הקרובה. רבותיי העיתונות, הפסיקו לפנק בכתבות-ענק כל תת-סלבריטי שהפסיק להופיע בשבת. צאו וספרו בקול גדול על המוני החוזרים בשאלה המצטרפים למחנה המתון מדי שנה, דווחו על קשייהם, מכאוביהם ואומץ-לבם הבלתי מבוטל.

מול הניסיונות לשאוב את מחפשי-הדרך אל מלתעות האמונה הקיצונית, על המחנה החילוני לפתח, לטפח, לעודד ולהשקיע הרבה יותר במוסדות השכלה המעודדים חשיבה הומניסטית, ליבראלית, בלתי-מסתגרת ובלתי מתבדלת, שאינה חוששת להציב שאלות קשות (מדוע אלוהים העדיף לשתוק בתקופת השואה?), שוחרת שלום ושוויון, כזאת שאינה מבחינה בין עם "נבחר" ועם "נחות" ומתנגדת נחרצות לאפליה בין אדם לאדם ובין דם לדם. כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר – לא לפחד כלל.

גלעד פדבה הוא ד"ר לפילוסופיה, חוקר ומרצה לתקשורת חזותית, קולנוע ומיניות