הטרק של אמא

אני נפגשת עם הילדה שלי בקטמנדו. אני מסניפה אותה. שלושה וחצי חודשים זה ממש הרבה זמן בלעדיה.

רפטינג וטרקינג, זה מה שירדן תכננה. טרקינג זה יופי, אני אוהבת ללכת ברגל. אבל רפטינג? אני לא אוהבת גלים גבוהים, מפחדת ממים ושונאת קור. אבל הגוזלה ביקשה.

הרפטינג: אנשי הצפרדע

אנחנו נרשמות לרפטינג של יומיים בנהר טריסולי (Trisuli). נסיעה שאמורה להימשך שעתיים נמשכת שמונה שעות. הגענו לאתר בו אמורים להתחיל את הרפטינג בחמש וחצי אחר הצהריים במקום באחת. חצי שעה אחרי שנכנסנו לסירת הגומי החשיך. חושך סמיך. סירת גומי בודדה בנהר, חמישה תיירים ומדריך נפאלי זעיר מימדים חותרים בחושך ובשקט. אנשי הצפרדע, אנשי הדממה. הרעש היחיד שנשמע הוא רעש המפלים המתקרב.

הרפטינג שלנו מוגדר כדרגה ארבע מתוך שש והמפלים סוערים למדי. אני שומעת את האשדות המתקרבים במהירות ואת המדריך צועק "לחתור, לחתור מהר". אני לא רואה כלום. אני ציידת של חוויות - והחוויה הזו בהחלט לא שגרתית. אני מתחילה ליהנות.

חוויה לא שגרתית בעליל (צילום: שלומית לוי)

בשלב מסוים מתחילים ברקים בשמים. השמיים רחוקים ואין אף כוכב. הילדה שלי מבועתת. היא פונה למדריך: "ואם אני נופלת למים, מי יראה אותי?". הילדה צודקת. מאותו רגע אני מפסיקה ליהנות ומתחילה להסתכל עליה. לרגע לא הורדתי עיניים ממנה, תוך שאני מבטיחה לה שאם היא נופלת אני מייד קופצת אחריה.

מייד הכחשתי: "הוא שורק לטבח, שישים כבר את הפסטה במים".

כמובן שהיא צדקה. הגענו רטובות ורועדות מקור, ישר לידיהם של קבוצת ישראלים מקסימים שפשוט עטפו אותנו באהבה וחום והשקו אותנו בתה חם ונתנו לנו פנסים כדי שנוכל להחליף בגדים. הם אפילו הופתעו כשהגוזלה אמרה: "אמא". "חשבנו שאתן חברות", אמרו. נו טוב, היה חושך.

יום החתירה השני שונה לחלוטין: חם, שמש, הנהר שקט, כמעט ולא צריך לחתור. אנחנו מתמסטלות מהרכות של המים, מהזרמים הקטנים שמטלטלים מעדנות את הרפסודה הקטנה שלנו, קופצות למים וחוזרות לסירה. ככה רפטינג אמור להיות, מסתבר. לא נעים לי להגיד בקול רם את מה שאני חושבת - היה מעניין יותר כשהיו קצת מפלים.

הטרקינג: בוץ ועלוקות

בעיר פוקרה (Pokara) אנחנו נפגשות עם ליבנת ושרון, חברותיה של הגוזלה. הן הגיעו כמה ימים לפנינו. רק מי שמשוטט במזרח כבר ארבעה חודשים ישאיר הוראות מפגש בנוסח הבא (לא שיניתי, רק ההסברים בסוגריים הם שלי): "שמו (של המלון) - משהו עם Blue. מסתכלים על סוויסה (משרד נסיעות "ישראלי"), הולכים ימינה ואז ברחוב שוב ימינה - מלון גבוה". אנחנו מוצאות את המלון. בטח שמוצאות.

יום ראשון: מ-Naya pul עד Ghandurng

קבוצתנו הקטנה מכילה את שלושת האפרוחיות, בחור נוסף שהצטרף אלינו, ושני סבלים. אנחנו בוחרות בקפידה מה לארוז ומה להשאיר במלון, אבל אין ספק שאנחנו הקבוצה עם היחס הכי גבוה של משקל פר מטיילים. בהמשך הדרך מייסר אותי המצפון על משקל היתר שהעמסנו על הסבל. מי צריך ספר של 400 עמודים לטיול כזה. וגם הג'ינס מיותרים. בפעם הבאה אני מביאה רק קוסמטיקה. הפורטר עצמו הביא לדרך תיק שהיה בגודל תיק הרחצה שלי ושקל חצי ממנו.

מתנשפים ומקטרים. חברי הקבוצה (צילום: שלומית לוי)

ביום הראשון אנחנו הולכים שבע שעות. ההליכה לא מהירה אבל בהחלט לא קלה: עליות וירידות, רובן במדרגות אבן שגובהן לא אחיד. תוך כדי טיפוס על ההר שאינו נגמר אני מודה על כל רגע במכון הכושר ואילו הילדות מתנשפות מאחורי. מתנשפות ומקטרות. אחרי שלושה חודשי בטלה ומנוחה בהודו לא פשוט להיכנס למשטר הליכה.

השבילים כאן ברורים וקשה להתבלבל. אנחנו הולכים לאורך נופים עוצרי נשימה. מדי פעם עוברים אותנו ילדים בדרכם לבית הספר או סבלים הנושאים סל קלוע על גבם שמחוזק למצח בעזרת רצועה. ככה מגיעה האספקה לכפרים המרוחקים וזה גם מסביר את העובדה שמחיר המים המינרליים מאמיר ככל שאנחנו מטפסים.

אני מחפשת ולא מוצאת תקע בחדר לטעינת הבטריה של המצלמה. "אטען מחר", אני אומרת.

יום שני: מ-Ghandurng ל-Tadapany

בניגוד ליום הראשון, בו היה ממש חם, מזג האוויר מתקרר ומתחיל לרדת גשם. אנחנו בשלהי עונת המונסונים ונקלענו לסופה. אנחנו הולכים בתוך ענן אפור. חשוך וקר וגשום. רק חמש שעות הליכה, ואנחנו מגיעים למלון. מסתבר שגם במלונות של אף-כוכב יש דירוג. יחסית לאתמול יש הרעה ניכרת בתנאי השירות. השירותים (בור מרוצף בחרסינה) נמצאים במסדרון ואילו המקלחות נמצאות בצריף מחוץ לבניין. לא נורא, העיקר שהערב אני טוענת את המצלמה. ראיתי שיש שאלטר בחדר וגם בית נורה.

השמחה מוקדמת מדי. אני שולחת את הגוזלה להביא נורה - והיא חוזרת עם נרות. גם הלילה אני לא טוענת בטריות. למרות זאת, אני שומרת על שגרת הטיפוח שלי גם בתנאי שדה. בפעם הראשונה בחיי אני מסירה איפור כשפנס מוצמד למצחי.

הכל כלול. שירותים ומקלחת בגסטהאוס טיפוסי (צילום: שלומית לוי)

אם אתמול הלכנו בגשם זרזיפי, היום אנחנו קמים לתוך מבול. מול גשם זלעפות ושמים שחורים, אפילו האופטימיות התמידית שלי מתחילה להישחק. אנחנו מנסות לדחות את הקץ אבל אין ברירה: או שחוזרים יומיים ברגל או שממשיכים, אבל מכאן אין שום אפשרות אחרת לעזוב.

בעל בית המלון מוכר לנו שקיות זבל ענקיות ב-150 רופיות, כהגנה מפני הגשם. הבנות רותחות מכעס - 10 שקלים זה עושק של ממש. אנחנו נראים כמו חבורה של שקיות מיחזור גדולות. מכל שקית יוצא ראש, בצד יש חורים לידיים ועל הגב יש גבנון בגלל התרמיל.

היום, כמה מפתיע, שוב אנחנו מטפסים ומטפסים ומטפסים. אמנם מהכפר ממנו יצאנו עד לזה אליו אנחנו אמורים להגיע יש הפרש גבהים של 200 מטר בלבד, אבל הדרך עוקבת אחר תוואי השטח, ויורדת מאות מטרים לאפיק הנחל, עולה לגדה השנייה, וכך הלאה. אנחנו כנראה היחידים שמגיעים ל-Poon Hill מהכיוון הזה. כל הקבוצות שאנחנו פוגשים הולכות בכיוון ההפוך - הם מנידים את ראשם ברחמים כלפינו.

הנופים, אוי הנופים (צילום: שלומית לוי) 

הדרך מדהימה. העצים כל כך ירוקים, הגזעים מפותלים ומכוסים בטחב עשיר והשבילים אינסופיים. בקטע מסוים הטיפוס נעשה ממש קשה. ולא שהיה קל קודם. בגלל הגשם שממשיך לרדת ולא מפסיק השביל נעשה בוצי וחלק. אנחנו מטפסים במעלה חריץ תלול, בשיפוע של 60 מעלות. הנקיק מאד צר, כ-40 ס"מ בלבד, וזורמים בו מים. ואנחנו שמים רגל אחת מכל צד ומטפסים בפיסוק, עקב בצד אגודל, על המדרון החלקלק.

הפעם יש בחדר גם מתג, גם בית נורה ואפילו נורה - אבל חשמל אין. אנחנו מקבלות פנס לחדר, בכל זאת מלון יוקרה. זה הלילה האחרון של הטרק. מחר בבוקר אמור להיות שיאו של הטיול. אנחנו אמורים לקום בארבע וחצי לפנות בוקר ולטפס 500 מטרים לפסגת Poon Hill, הגבעה שנתנה למסלול את שמו, וממנה לראות את הזריחה.

יום רביעי: לא מגיעים לפסגה

אבל אנחנו בתוך ענן חורפי וגשום וריאות אפסית. אני מתעוררת בשש ורואה שהשמש זרחה והמדריך לא העיר אותנו. הערפל הכבד לא נמוג. אני מרגישה אכזבה כל כך גדולה. היום יהיה היום האחרון.

שש שעות של ירידה קלה ואנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. זה מה שחשבנו. מסתבר שירידה במדרגות ענק לא סימטריות היא יותר קשה בתנאים מסוימים מעליה. הלחץ המופעל על הרגלים ועל הגב גבוה. הדרך נהרסה בכמה מקומות בגלל הגשמים והשטפונות, ובמקום ללכת בשביל סלול מצאנו עצמנו על מדרון בוצי חלקלק, ברוחב של 50 ס"מ – זה מה שנשאר מהשביל המקורי - ומתחתינו נהר שוצף. שש שעות נהפכות לתשע.

הירידה לא תמיד קלה יותר מהעלייה. בדרך למטה (צילום: שלומית לוי)

אנחנו מגיעים לנקודת הסיום. אחרי כל ההליכה, אני שואלת את הגוזלה אם היא לא חשה סיפוק לפחות מהעובדה שהצליחה ללכת מסלול כזה ואם לא היה שווה ולו רק בגלל הנופים. "נופים כאלה היו לי במרפסת בקאסול", היא עונה, "ושם רק ישבתי".

סוף טוב

היא ישנה ואני מסתכלת עליה. הבטן שלי מכווצת. מחרתיים אני צריכה לטוס. להישאר? מצד אחד, זה רק חום. ומצד שני, הילדה שלי במיטה. ובדיוק כמו שהיה כשרק נולדה והייתי יושבת לידה כשישנה ומקשיבה לנשימותיה, כך גם עכשיו. אני יושבת באמצע הלילה ומסתכלת עליה. רק שעכשיו אנחנו בקצה העולם.

בסופו של דבר אני חוזרת לארץ, היא ממשיכה לאיי אנדמן. אמנם הפסדתי את הזריחה ב-Poon Hill אבל הרווחתי את הילדה שלי.

• שלומית לוי היא וטרינרית ובעלת הבלוג "וטרינריה - לא מה שחשבתם "