יין ויאנג
שירי פולק קלילים ומתוקים לצד המנוני רוק מלוכלכים. ניל יאנג חוזר באלבום חדש ויפהפה שנשמע כמו יצירה גנוזה מהסבנטיז
"כמו ציפור יפהפייה הייתי עף אלייך בחזרה, הביתה", חולם ניל יאנג בהקיץ בשיר היפהפה שפותח את Chrome Dreams II, ואכן נדמה שבאלבום החדש הוא חזר הביתה, במובן מסוים. יאנג תמיד היה הרפתקן מוזיקלי בתחומו ואף פעם לא אהב לשבת יותר מדי זמן במקום אחד, אבל בשנים האחרונות הוא חוזר לחומרים קודמים בסדרת ההופעות הישנות שהוא מוציא עכשיו על דיסקים, והשיבה הזו לשנות השבעים ניכרת היטב ב-Chrome Dreams II.
האלבום החדש, Chrome Dreams II, נבנה על שרידי אלבומו הגנוז מ-1977, Chrome Dreams, ומכאן שמו. אך כשתאזינו לו, תוכלו למעוד בלשונכם בקלות ולכנותו After The Gold Rush II, למשל. אלמלא ידעתי שהאלבום החדש הוקלט השנה, קל היה לטעות ולחשוב שהוא אכן אלבום גנוז משנות השבעים.
יאנג. ממשיך לנסוע
התערובת היאנגית המנצחת שהרכיבה אלבומים קלאסיים שלו כמו After The Gold Rush או Harvest היא גם זו שמרכיבה את האלבום הנוכחי, אף על פי שהוא לא מושלם כמותם. קאנטרי-פולק רך, רוק-דרומי בלוזי, שירי פולק קלילים ומתוקים כמו "The Believer" לצד המנוני רוק מלוכלכים בעלי ריף מנצח כמו "Dirty Old Man" – כולם דרים בכפיפה אחת, והוא גורם להם להישמע טבעיים יחד, כאילו הגה אותם בלי טיפת מאמץ.
ואם כבר חזרה אל העבר, יאנג גייס שלושה מחברי להקת הליווי הוותיקה שלו, Crazy Horse, להקלטות האלבום: המתופף ראלף מולינה, הגיטריסט בן קית' והבסיסט ריק רוזאס. שלושתם עושים עבודה נהדרת והכימיה המצוינת שלהם עוזרת לאלבום הזה לצבוע את חלומות הכרומו היפים ביותר שתוכלו לראות בכבישי אמריקה, כפי שהם מצטיירים בשפה היאנגית הפשוטה והחכמה.
משחרר את הנשר הפנימי
באחד השירים הוא שר "אני כמו נשר, אוהב לעוף. אני כמו נחש, אוהב להיצמד לקרקע", וזה אכן מה שהוא עושה באפוס "Ordinary People" (שנכתב ב-1988 ונגנז גם הוא), 18 דקות שחולפות כמו חמש, שיר על האנשים הרגילים שהולכים לעבודה, חוזרים לשתות בירה, הולכים לישון וקמים שוב למחרת למרות שמכל מקום דופקים אותם, גונבים מהם, משקרים להם, נלחמים בשמם בלי לשאול אותם.
יאנג הוא חוקר ותיק של בני האדם, שצופה בשקט מהצללים ואז מצייר פורטרטים חדים ומדויקים של מה שנמצא מולנו כל הזמן ואנחנו לא טורחים לראות. הוא נאחז בארצי, בקרקע, במציאות השגרתית ביותר. אבל כשנכנסת חטיבת כלי הנשיפה, כשמגיע סולו הגיטרה האדיר, הוא משחרר את הנשר הפנימי שלו, לוכד בטפריו את הנחש וממריא איתו לעננים. אותה דינמיקת נשר ונחש אפשר למצוא בעוד שיר מצוין וארוך במיוחד, "No Hidden Path" בן 14 וחצי הדקות.
את כל השירים הנפלאים שבאמצע ממסגרים צמד שירים יפה ומרגש במיוחד. "Beautiful Bluebird" הפותח הוא שיר פולק ניל יאנגי קלאסי, מובל על ידי מפוחית שאין לטעות בה ופריטת גיטרה אקוסטית קלה וחמימה. זה שיר שניצב בגאווה ובטבעיות לצד מטילי זהב ישנים כמו "Oh Lonesome Me", "Harvest" או "Harvest Moon".
השיר הסוגר, "The Way", הוא חיוך מוזיקלי אמיתי. מקהלת ילדים מקסימה
מצטרפת ליאנג ולפסנתר שלו לשיר של השלמה ומציאת שלווה. "יותר מדי כבישים אבודים היו ביתי", הוא שר, אבל הדרך בה הוא הולך עכשיו היא הדרך "שתוביל אותך הביתה, אל השלווה שהיא מקומך".
בשיר הראשון עורג יאנג לדרך הביתה. בסופו של מסע הוא מגלה שהוא יודע את הדרך, ושהיא נמצאת ממש למרגלותיו. הוא הולך בה בבטחה ובשלווה ועם חיוך שקט ויודע-סוד על שפתיו. הוא לא דואג, וגם אנחנו לא. המסע שאנחנו עוברים באלבום הזה כמאזינים מוכיח לנו שיאנג מכיר את הדרך שלו היטב, והולך בה באמונה מלאה ובכישרון עצום. לנו נותר רק להודות לו, על שהסכים לנו ללוות אותו לאורכה.
- Neil Young – Chrome dream II, התו השמיני
