הילדים של כולנו
"גם אם לא ישתנו התנאים, לא יעלו את שכרי, לא יושקעו משאבים – אני אגיע לבית הספר לפגוש את הילדים שלכם"
ידידי היקר והאהוב אוריה נוהג לומר לי חדשות לבקרים שעלי לעזוב מיד את המערכת הציבורית ולפנות לבתי ספר פרטיים. בכל פעם שאוריה שולח אותי (כמו חלקכם בדיוק) לעבוד במקום אחר, אני מיד חושבת עליהם:
אני חושבת על רומן (השם בדוי, הסיפור אמיתי). אמו חד הורית עם עוד שני אחים קטנים בבית. היא גרה שנה במעון לנשים מוכות. במהלך השנה הזו הגיע רומן לבית הספר באופן סדיר. בימים בהם היה עליו להגיע לבית המשפט למתן עדות הוא נעדר, ותמיד דאג באחריות מופתית להשלים את החסר. רומן סיים לימודיו בהצטיינות, אך הוא ואמו מעידים כי תמיכה נפשית, זמינות לשיחות נפש, הקשבה ועזרה בדברים יומיומיים, היה להם חלק ניכר בהצלחתו.
ואני חושבת על לינוי (השם בדוי). הוריה לא סומכים עליה ואינם מעריכים את דעתה. היא מקפידה להתקשר ולהתייעץ בנושאים אישיים, ובכל פעם שאני אומרת לה שיש לה יכולת לקבל החלטה, ושהיא מסוגלת להבין מה יהיו תוצאות מעשיה, היא מודה לי בדמעות. היא עוד לא ממש סומכת על עצמה, אך לומדת לאהוב את עצמה ולהכיר ביכולת שלה לקבל החלטה ולעשות מעשה.
ואני חושבת על ימית (לצערי רק השם בדוי). היא גרה בפנימייה ואין לה לאן ללכת בשבתות ובחגים. היא זקוקה לאהבתי כתחליף לאהבת אם. עד כמה שניתן, אני משתדלת לספק את הצורך הזה.
אני חושבת על כל אלה, ועל עשרות נוספים, ואז אני אומרת לאוריה שאני לא הולכת לשום מקום. גם אם לא ישתנו התנאים, גם אם לא יעלו את שכרי, גם אם לא יושקעו משאבים בהתאמת הלימודים למאה העשרים ואחת – אני אגיע לבית הספר (הציבורי) לפגוש את הילדים שלכם.
אני אגיע בכל יום כי אני, את הילדים שלכם, אוהבת אהבת נפש. אני לא אוותר על העיניים הבורקות שלהם כשהם מגלים עניין. אני לא אוותר על הקשבה להם. אני לא אוותר על השהייה לידם, עם שמחת החיים שלהם ורעננות הנעורים שלהם. אני לא אוותר על התבוננות בהם כשהם מתבגרים לאיטם מול עיניי. אני לא אוותר על הניסיון לגרום להם למחזר את בקבוקי הפלסטיק (אפילו שבבית חושבים שאין לזה ערך). ואני לא אפסיק לנסות לשכנע אותם שזבל מקומו בפח (אפילו שבמשפחה מקובל לפנות את פח המכונית מבעד לחלון, כשהמכונית נוסעת). ואני לא אפסיק ללמד אותם איך להיות צרכנים נבונים ולקרוא את הכתוב על האריזות. ואני לא אפסיק לנסות להחדיר בהם פלורליזם ואהבת אדם (אפילו שבבית אומרים שכל הרוסים מסריחים והומואים זה משהו לא טבעי). ואני לא אפסיק לנסות להחדיר ללקסיקון שלהם מילים נוספות בעברית. ואני אבכה מהתרגשות בכל טקס ביום הזיכרון כשהבוגרים שלי מגיעים על מדים. ואני אצרח משמחה בכל פעם שבוגר בא להפתיע בחדר המורים או בכיתה בזמן שיעור. ואני אמשיך להיכנס לכיתה וללמד אותם ביוטכנולוגיה.
ואת כל זה אני אעשה בבית הספר הציבורי. אותו אחד שאליו מגיעים רומן, לינוי וימית.
אתם, אלה שאינם מכירים בחשיבות העשייה החינוכית שלי, אלה ששולחים אותי להיות בייבי סיטר ולהטעין ילדכם בידע נטו, צרור איחולים לי עבורכם: שתהיינה משפחותיכם תמיד מאוחדות, יציבות, בטוחות, אוהבות ותומכות. שלעולם לא יזדקק לי ילדכם על מנת לפתוח את סגור ליבו, שלעולם לא תחייגו את מספר הטלפון שלי על מנת לשאול "מה אני אעשה איתו?", שלעולם לא תזדקקו לי שאכין סנדביץ' לילדכם הרעב, שלא תעזרו בבגדיי המשומשים ובשמיכות הצמר שלי (קר בירושלים).
אאחל לכם שתמיד אשמש "רק" המורה לביוטכנולוגיה של הילדים שלכם.
עמית טיברמן, מורה לביוטכנולוגיה בתיכון בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
