ציון נכשל בסמינר בסולידריות

בעוד שתביעותיהם המקצועיות של חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות צודקות והתנהלותו של האוצר לא הותירה להם אלא את דרך השביתה, הרי שההיגיון המיגזרי המנחה את מאבקם הוא שגוי. על המרצים היה לשלב את מאבקם בזה של המורים, שכן האוניברסיטאות כמו בתי הספר הם קורבנות של מדיניות הפרטת החינוך הציבורי שמקדם האוצר. קשה לזהות מדיניות זו מתוך שלל גילוייה, המותאמים לאופי הייחודי של המוסדות אותם מתכוון האוצר להפריט ולציבורי העובדים שהוא חותר לשבור, אך הכללת גילויים אלו לכלל מדיניות הוא הכרחי למאבק בכל אחד מהם. לפיכך, בהחלטתם לנהל את מאבקם בנפרד מזה של המורים, ויתרו למעשה המרצים על המאבק במדיניות ההפרטה שממנה נגזרות הגזרות הפוגעות בהם ובמורים, באוניברסיטאות ובבתי הספר.

האוצר רואה בהפרטת החינוך מטרה ארוכת טווח; והוא מקדם אותה בצעדים קטנים אך עקביים ומגבה אותם בהמלצות של "ועדות מומחים", העוסקות כל אחת באחד מחלקיה של מערכת החינוך: ועדת דוברת לבתי הספר, ועדות מלץ ושוחט להשכלה הגבוהה וכו'. ככל שהמלצות הועדות נבדלות אלו מאלו בפרטים, הרי שקשה להתעלם מן הדמיון במדיניות המנחה אותן: כפיית ההיגיון התאגידי על מערכת החינוך, שבירת איגודי העובדים והפיכת ההשכלה לסחורה שרבים יותר ויותר מתקשים לרכוש אותה. כך הולכות ומתרבות באוניברסיטאות "התכניות המיוחדות", הנענות להגיון העסקי, בבתי הספר גדל מספרם של המורים המועסקים על ידי חברות כוח אדם ובאוניברסיטאות גדל משקלם של "המורים מן החוץ"; כל זאת כאשר הן האוניברסיטאות והן בתי הספר עומדים תחת לחץ מתמיד של האוצר המתנה את העברת התקציבים החיוניים לפעולתם בהעמקת הפרטתם.

מאבקם הנפרד של המרצים אינו שונה בכך ממאבקים מיגזריים אחרים המאפיינים את ישראל המופרטת: גם ניצולי השואה שנאבקו על זכויותיהם ולא על זכויות הקשישים בכלל ונגררו למאבק פנימי על הגדרת הסבל והזכאות; קבוצות שונות של נפגעי קיצוץ סל הבריאות נאבקות, כל אחת בנפרד, להכללת תרופה מסוימת בסל ומוותרות על המאבק כנגד קיצוץ התקציב והפרטת הבריאות. כך גם מאבקם המתבדל של המרצים: הוא מפריד לא רק בין האינטרסים שלהם לאלו של המורים אלא גם בין האינטרסים של המרצים לאלו של ההשכלה הגבוהה.

אחד מ"הישגיה" של מהפכת ההפרטה היא הצלחתה להפריט גם את המחאה נגדה. המאבקים מנוהלים כנגד גזרות ולא כנגד המדיניות המחוללת אותם. הסתגלותה של המחאה למשטר ההפרטה לא רק שהופכת אותה לבלתי-יעילה, היא הופכת את האוצר לבורר בין הקבוצות הנאבקות, כאשר צרכיה של האחת משמשות כנימוק לדחיית דרישותיה של האחרת. כך הופכת מדיניות ההפרטה למעין "חוק טבע", שעליו מתנפצים המאבקים המתנהלים כנגד גילוייה. ככזה משרת מאבק המורים והמרצים את מטרות האוצר ומאשרר את מדיניות ההפרטה.

לעומת הראיה הכוללת המנחה את מדיניות הפרטת החינוך, הרי שקורבנותיה – ראשי רשויות מקומיות, ראשי המוסדות הציבוריים להשכלה גבוהה, מורים, הורים, סגל בכיר, סגל זוטר, מרצים במכללות סטודנטים ואחרים – פועלים מתוך הדפוס המיגזרי של המחאה המופרטת ולכן מובסים בהתמדה. עולה, שכדי להתמודד בהצלחה עם מדיניות ההפרטה יש לשבור את מעגל הרוע של המיגזור, המהווה את אחד מיסודותיה. למרצים באוניברסיטאות ישנה עתה הזדמנות לעשות זאת; דומה שזה אחד השעורים היותר חשובים שהם יכולים לתת לחברה הישראלית.

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה