הזכות לשם טוב
תביעת הדיבה של רפי גינת חשובה כדי לקבוע תקדים בכל הנוגע לזכותו של אזרח לשם טוב – גם באינטרנט
רפי גינת לא זקוק להגנה שלי. גם אין לי עניין לעסוק בחתולים של טיב טעם. התחקיר של "כלבוטק" והרקורד שלה מדבר בזכות עצמו.
התייצבתי להגן על עיקרון – זכותו של האדם לשם טוב. הבלוג האחרון של מנכ"ל מקאן-אריקסון המפוטר, אורן פרנק, הוא רק דוגמה אחת לתרבות השיסוי, שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות – בתקשורת, ברחוב ובעיקר - באינטרנט. תרבות – שמחובתנו לעצור.
תביעת דיבה
רפי גינת תובע מיליון שקל מאורן פרנק
אורנה יפת
גינת טוען בכתב התביעה, כי פרנק הסב לו נזק כספי ותדמיתי כאשר כתב עליו בטור באינטרנט כי הוא פועל בחוסר תום לב ומנצל את מעמדו בתחום העיתונות החוקרת
אין עוררין על חשיבות חופש הביטוי במשטר דמוקרטי ועל כך, ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". כולנו רוצים שוק חופשי של דעות – בתקשורת, באקדמיה ובאינטרנט. אנחנו רוצים כלי תקשורת נשכניים ונועזים, שלא יהססו לבקר ראש ממשלה, איש עסקים בכיר או אפילו את נשיא ביהמ"ש העליון.
לרשת האינטרנט חשיבות מיוחדת, שכן היא מאפשרת לכל אזרח ליהנות מחופש ביטוי אמיתי וישיר. כל אחד יכול לפרסם את דעותיו במישרין, ללא תיווך וללא צנזורה – ולזכות להשפעה רבה על השיח הציבורי. בארה"ב למשל, יש בלוגרים עצמאיים, שזוכים לחשיפה רבה יותר מכותבי הטורים והפרשנים המסורתיים.
רשת האינטרנט מאפשרת לאזרחים גם לממש את זכותם לבקר את התקשורת. במדינה דמוקרטית מותר לבקר בצורה נוקבת וחריפה לא רק את אהוד אולמרט ואת נוחי דנקנר. מותר לבקר גם את נחום ברנע, את בן כספית ואת רפי גינת - גם אם הם לא אוהבים את זה.
הבעיה היא, שחופש הביטוי הפך אצלנו בשנים האחרונות לחופש השיסוי. לא ביקורת מנומקת, לא תזה מסודרת ולא עובדות. ה"קורבן" התורן מוצא את עצמו מגולגל בזפת ובנוצות של בלוגרים, ש"אין להם אלוהים", וטוקבקיסטים אנונימיים, שאינם צריכים אפילו לעמוד מאחורי דבריהם. ויש לזה המון "רייטינג" - כי זו ההצגה הכי טובה בעיר. ולך תוכיח – שאין לך אחות.
הטענה שלי אינה לגופו של אורן פרנק ואינה על עצם מתיחת הביקורת. מותר לו, כמו לכל אזרח, לבקר את כלבוטק ואת המגיש שלה. מותר לו לחלוק על תוקף התחקיר ועל מדיניות העריכה ואף להתריע על עוול, שנעשה לדעתו לטיב טעם. אבל, קו ברור מפריד בין ביקורת מנומקת, גם אם נוקבת וחריפה, לבין השתלחות גורפת וחסרת בסיס.
פרנק מגדף את גינת בבלוג הראשון, בהגדירו אותו כ"אחד החתולים השמנים ביותר בתולדות ישראל" ואף כ"מניפולטור וציניקן חסר מעצורים". בבלוג השני, לאחר הפיטורין הוא ממריא לשיאים חדשים, תחת הכותרת "חשיפת 'שיטת גינת' - כך הביא רפי גינת לפיטוריי", הוא מכתיר אותו כ"שקרן עם המון שנות ניסיון" וכאחד "הברונים השודדים מהמדיה" וקובע, כי תחקירים של כלבוטק עשויים (כנראה) מהחומרים הבאים: סילופים, עיוותים, חצאי שקרים והוצאה מהקשר, יחד עם רוע, ציניות, מניפולטיביות וזעם קדוש. כל זאת, מבלי להציג ולו עובדה אחת.
התביעה של רפי גינת תאלץ את אורן פרנק להביא הוכחות לטענותיו. אם אין לו כאלה (ואני מניח שאם היו לו, הוא היה מציג אותן בבלוג) – הוא ייאלץ לשלם את המחיר. התביעה הזו חשובה לא רק לרפי גינת. היא חשובה כדי לקבוע תקדים בכל הנוגע לזכותו של אזרח לשם טוב – גם באינטרנט. היא תקבע גבול ברור בין חופש ביטוי לחופש שיסוי, בין ביקורת נוקבת לבין השתלחות. היא תבהיר לכל בלוגר, כי "יש אלוהים", וכי על השתלחות פרועה ומשוללת כל בסיס עובדתי משלמים מחיר כבד.
אורן פרנק נראה כרגע כ"אנדרדוג". הוא חלש יותר, הוא פוטר "בשידור חי" ונתבע במיליון שקל. אבל לפעמים, הדבר הנכון הוא להגן לא על ה"אנדרדוג", אלא דווקא על "חתול שמן". פשוט כי הוא צודק.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומשמש כמנכ"ל-משותף בחברת ספין – מעצבי דעת קהל
לפנייה לכתב/ת 
יובל פורת
צילום: תמר מזי
מומלצים
