'אמא אמרה שלא מגיע לי שמישהו יאהב אותי'
'היא תמיד אמרה לי שאני מכוערת, ושהבחורים האלה לא באמת רוצים אותי אלא את הכסף שלה – אבא שלי מת בתאונה בגיל צעיר והשאיר אחריו ביטוח חיים גדול. כמעט תמיד אחרי פגישה או שתיים אמא היתה משכנעת אותי שהבחור לא רציני, והייתי מבטלת את הפגישה הבאה'. סיפור לשבת
"עוד קפה, בתיה?"
היא מסובבת את ראשה אליי, מרחיקה את הטלפון מפיה, זורקת "לא, תודה" קצר לאוויר וחוזרת לשיחה העצבנית אותה היא מנהלת בחצי השעה האחרונה. פעם היא היתה מדברת אל הכסא הריק שמולה, אבל לפני חודש החליטה לקנות טלפון נייד – פשוט וזול, בלי קו – ולדבר אליו. "זה כדי שאנשים לא יחשבו שאני משוגעת", הסבירה.
אני מנקה את מכונת האספרסו הגדולה, שוטף את הבלנדר ומעביר ניגוב על הבר. בתיה בינתיים מסיימת את השיחה בטריקה, או במקבילה הפלאפונית, סגירת פומית מהירה והשלכת הטלפון על השולחן בזלזול. היא מרימה את הספל, ורגע לפני השפתיים קולטת שהקפה נגמר מזמן. אני שוב נדהם לגלות שאפילו הפנים הזועפות-טבעית שלה יכולות לזעוף עוד יותר, להוסיף קמט לאלה שחרשו השנים והצרות.
"מה את אומרת, בתיה, אולי עוד קפה? על חשבון הבית..." אני מנסה שוב.
"אני... לא, תודה", היא מושכת עוד קצת את משחק המבוכה-התעקשות שלנו.
"אני אכין לך כמו שאת אוהבת – עם הרבה קצף ואבקת קקאו מלמעלה. חוץ מזה, יש לי קצת זמן פנוי עכשיו ואני לא אוהב לשתות לבד. מה את אומרת?"
"טוב, אם אתה לא רוצה לשבת לבד..."
פעם, אחת המלצריות החדשות שאלה אותי אם אני עושה את זה בגלל המצב שלה. הסברתי לה שזה בגלל המצב שלנו. "מה שעושה בית קפה לשכונתי זה לא צעירים שמגיעים לכאן לדייט ראשון, זה אנשים כמו בתיה. הפרצופים המוכרים, ההרגלים המיוחדים שלהם", אמרתי.
בגלל אנשים כאלה אני אוהב את העבודה הזו. לקוחות כמו הזוג הנשוי שנפגש כאן כל יום בשש בערב, אחרי העבודה, להפוּך גדול וכמה דקות של שקט לפני שחוזרים הביתה לילדים; כמו הגבר המבוגר שמגיע פעם בשבוע, לבוש בהידור, ויושב לאכול ארוחת ערב לבדו; כמו זוג הדתיים הצעירים שתמיד מזמינים את שני סוגי הרביולי ותמיד שואלים למה עזבתי את המטבח ועברתי לבר. כמוהם, גם בתיה היא פסיק קטן בספרי החשבונות, אבל חלק חשוב מאופי המקום.
אני מניח את שני ספלי הקפה על הבר, מקיף אותו, ולוקח אותם מהצד השני אל השולחן של בתיה. שעות בין הערביים הן תמיד הכי שקטות: אחרי ארוחת הצהריים, לפני המולת הערב. חוץ מאיתנו, רק סטודנט צעיר יושב במרפסת ומקליד את עבודת הסמינריון שלו לתוך מחשב נייד. אני מתיישב מולה, שואל מה שלומה, היא עונה שהכל בסדר ומרוקנת שלושה שקיקי סוכר חום אל הקפה. אנחנו מעבירים ככה כמה דקות של שקט, רק צלילי הכפיות על דפנות הספלים ושריקת הלגימה האיטית של בתיה מפירים את הדממה.
"אני לא תמיד הייתי ככה", היא פתאום אומרת.
"מה זאת אומרת? מה זה 'ככה'?" אני מעמיד פנים שלא הבנתי.
"אני יודעת שזה לא נורמלי, לדבר לעצמי. אבל לא תמיד הייתי ככה. פעם הייתי בסדר. יותר מבסדר, הייתי פעם בחורה צעירה ויפה, והיו לי הרבה מחזרים", היא מהנהנת בגאווה.
"ומה קרה?" אני מניח את הקפה ומרים את העיניים אליה.
"אמא שלי". היא מביטה דרך הזכוכית, כמו מוודאת שאמה הישישה לא אורבת לה מחוץ לדלת. "היא לא אהבה את זה. היא תמיד אמרה לי שאני מכוערת, ושהבחורים האלה לא באמת רוצים אותי אלא את הכסף שלה – אבא שלי מת בתאונה בגיל צעיר והשאיר אחריו ביטוח חיים גדול".
אני טועם את הקפה ומוסיף מעט סוכר. "המחזרים האלה, יצאת עם מישהו מהם?"
"יצאתי, אבל כמעט תמיד אחרי פגישה או שתיים אמא היתה משכנעת אותי שהבחור לא רציני, רודף בצע או סתם רוצה רק להכניס אותי למיטה, והייתי מבטלת את הפגישה הבאה".
"כמעט תמיד?" אני לא בטוח אם כדאי לשאול.
הייתי ממציאה תירוץ והוא היה מתעקש, עד שהייתי מסכימה
"כן. היה גבר אחד שלא ויתר. אלברט. הוא היה גבר גדול ורחב, עם עיניים טובות ועור כהה-כהה, כמעט כמו הכושים. בכל מקרה, אלברט לא ויתר והמשיך להתקשר ולבוא אליי עד שהסכמתי לצאת איתו שוב. ככה זה המשיך גם בפגישות הבאות – אני הייתי ממציאה לו תירוץ והוא היה מתעקש עד שהייתי מסכימה". חיוך נדיר עולה על פניה.
"ומה עם אמא שלך? היא לא התנגדה?"
"אוי, כמה שהיא התנגדה..." החיוך מיד נעלם, ואני כבר מצטער ששאלתי. "ומה היא לא ניסתה? היא אמרה לי שהוא לא-יוצלח שרק רוצה את הכסף שלה, למרות שהוא היה מתווך דירות שהלך לו די טוב; אחר כך היא צרחה עליי שאין לי מה לחפש עם פרענק, ושהוא בחיים לא ישתווה לאבא שלי, עליו השלום; בשלב מסוים היא גילתה שאחותו נפטרה מסרטן ואמרה לי שאם אני אתחתן איתו ייצאו לי ילדים חולים, כי זה עובר בגנים; בסוף היא אפילו איימה שהיא תזרוק אותי מהבית אם אני אמשיך להיפגש איתו. אבל כלום לא עזר, אני כבר הייתי מאוהבת".
היא לוגמת מהקפה החם ואני סקרן מתמיד: "אז מה קרה?"
"הוא הציע לי נישואים. הוא אמר שאין לי מה לפחד שאמא שלי תזרוק אותי, כי נתחתן ואני אעבור לגור איתו".
"נו, זה נשמע דווקא מצוין, לא?" אני שואל, חושש מהתשובה.
"זה היה כאילו הרגו לה את אבא עוד פעם"
"זה היה מצוין, עד שאמא שלי שמעה על זה. אני בחיים לא אשכח את היום בו סיפרתי לה שאני מתחתנת". היא נושכת את אצבעה, "זה היה כאילו הרגו לה את אבא עוד פעם. היא התחילה לבכות ולהשתולל ולצרוח, ושברה צלחות, ואמרה שאני זבל כפוי טובה. שאחרי כל השנים שהיא טיפלה בי אני עוזבת אותה, אשה אלמנה ובודדה. בסוף היא אמרה שאם אני אלך היא תהרוג את עצמה".
"אז מה עשית?"
"מה יכולתי לעשות? ביטלתי את החתונה, עזבתי את אלברט ונשארתי עם אמא".
"מה?? פשוט נשארת איתה? עד עכשיו?"
"עד לפני שנתיים".
"מה קרה לפני שנתיים?"
"היא נפטרה. תבין, אף פעם לא יכולתי לעזוב אותה, למרות כל הצעקות והקללות והמכות. למרות שהיא היתה אומרת לי שבגללי אבא מת והיא לבד. למרות שמידי פעם היא היתה נועלת אותי מחוץ לבית ולא נותנת לי להיכנס כל הלילה, ומבעד לדלת הייתי שומעת אותה מדברת עם אבא שלי. למרות שבגללה אלברט התחתן עם מישהי אחרת, וכשסיפרתי לה את זה היא אמרה שגם ככה לא מגיע לי שמישהו יאהב אותי. היא היתה אמא שלי ואני הבת שלה, ולא יכולתי להשאיר אותה לבד".
אני משחרר נשיפה ארוכה ובוהה בספל הקפה שלי. בתיה שותה עוד לגימה ארוכה משלה. לבסוף אני מרים את הראש ושואל: "אז עם מי את מדברת בעצם, כשאת מדברת בטלפון? עם אלברט?"
"לא. עם אמא שלי", היא שוב בוהה בכסא שלידי.
"אמא שלך? ומה את אומרת לה?"
"אני אומרת לה שהיא הרסה לי את החיים, שזו לא אשמתי שאבא נהרג והיא התאלמנה בגיל צעיר ו..." בתיה שוב מסיטה את מבטה אל הזגוגית ועיניה מתחילות לדמוע.
"ומה?" אני שואל.
"ולפעמים, כשאני ממש כועסת עליה, אני אומרת לה שהלוואי שהיא היתה מתה לפני הרבה שנים. אז אולי הייתי יושבת כאן ומדברת עם אלברט, ולא עם כסא ריק".
בחוץ הערב ירד, הסטודנט עדיין עסוק בעבודה הסמינריונית שלו, אמא של בתיה עדיין לא אורבת לה מעבר לזכוכית. אני אוסף את שני הספלים הריקים. "אמממ... קיבלנו עוגת גבינה עם פירורים חדשה, בא לך לטעום? נאכל חצי-חצי".
- השמות וחלק מהפרטים שונו, אבל הסיפור אמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
