האירוניה של ההיסטוריה
הפוליטיקאים מגייסים את מורשת רבין למטרותיהם השונות ומתעלמים למעשה מהגורמים שהביאו להירצחו
המונופול על פרשנות אירועי העבר והזכות לחלץ מתוכם את התובנות הרלוונטיות, הינו גורם רב עוצמה בעיצובה של כל חברה ותרבות אנושית. שהלא אופן הבנתנו את העבר משפיע עמוקות על הבנת ופרשנות ההווה בו או חיים. על קיומם של מנגנונים אלו יודע לא רק מי שעוסק במחקר הזיכרון. קיומם מוכר לכל אדם ולו רק ברמה האינטואיטיבית וודאי שהוא מוכר לפוליטיקאים המקדמים את מטרותיהם באמצעות ניסיון להשפיע על תודעת הבוחרים. לפיכך, אין פלא, כי דווקא הדיון שנערך בכנסת לרגל יום השנה ה-12 לרצח יצחק רבין, כלל בתוכו את האמירות השדופות ביותר.
רה"מ אולמרט למשל גייס את "מורשת רבין" על מנת לנסות ולקדם את התמיכה הציבורית - הסקפטית משהו- בועידת אנאפוליס הקרבה. יו"ר האופוזיציה נתניהו, לעומת זאת גייס את אותה מורשת בדיוק על מנת לספר לכולנו כי אסור לוותר אף לא על סנטימטר מרובע אחד בירושלים. וזאת למה? כי גם רבין לא היה מחלק את ירושלים! מסתבר כי נתניהו הידוע בחיבתו להגות היסטורית, החליט להעניק לכולנו "שיעור מעשי" על מנת להבהיר אחת ולתמיד את המושג שהיסטוריונים כה אוהבים להידרש לו: "האירוניה של ההיסטוריה".
אך מכולם הגדילה לעשות יו"ר הכנסת, דליה איציק. מסתבר כי בשנה שחלפה מאז טקס הזיכרון האחרון עליו ניצחה, היה סיפק בידה לפתח משנה סדורה באשר למקורות מהם שאב יגאל עמיר את ההשראה למעשהו. מדובר, לדעת איציק, בבית הוריו ובבני משפחתו. על פי דבריה: "מהבית הרע הזה, מקורות הרוע מתפשטים לחוגים רחבים יותר ברחוב". בהמשך דבריה אף הפליגה איציק לעולמות האמונה בקובעה בנחרצות כי "אלוהי ישראל אינו אלוהיה של משפחת עמיר" וכי "אין למשפחה זו חלק ונחלה בישראל".
אניח לאלו הקרובים ממני לעולמות עליונים לבחון את מסקנותיה התיאולוגיות הנועזות של יו"ר הכנסת באשר לכמה 'אלוהימים' ישנם בדיוק, אך דומה כי אין צורך להכיר את משפחתו של עמיר בכדי להבין כי הרעיונות שבשמם פעל בנם, לא צמחו בקרבה. הם נבטו וצמחו על מצע שבו מאמצי הדלגיטימציה המתמשכים מזה עשרות שנים מצד הנהגת הימין המתנחל כנגד מוסדותיה הנבחרים של מדינת ישראל, מתחרים רק בגורם אחד: הלא הוא האימפוטנציה המוחלטת של אותה מדינה עצמה בכל הקשור לאכיפת חוקיה על אותו ציבור.
קו ברור, שריר וקיים משוך בין פעולות ההתנחלות הפסוודו-מחתרתיות שהמדינה פלרטטה איתן בשנות ה-70 וה-80 ובין משפחת עמיר. אותו קו בדיוק נמשך ומתחבר לו לתופעות של ונדליזם ואלימות אידיאולוגיים, עליהן כל מי שרוצה לשמוע על המציאות בגדה, שומע מדי יום, גם 12 שנים לאחר שבן משפחת עמיר רצח את רבין.
הבעיה הייתה ונותרה אחרת: רובנו פשוט לא רוצה לשמוע.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
