לא רק סצנת המטאל והפאנק רוק הישראלית מביאה קבלות מעבר לים,
גם אמני האינדי הישראלים מתחילים לרשום לעצמם הישגים בחו"ל. אמנם מדובר בסצנה קטנה יותר ופחות מפוארת, אבל בכל זאת.
מי שעושה את הכבוד הפעם היא נועה בביוף, זמרת ישראלית בת 25, שלא מזמן הוחתמה בלייבל האמריקאי "Drag City" שבו יצאו דיסקים של אמני אינדי גדולים כמו סמוג, בוני פרינס בילי, סילבר ג'וז והמוזיקאי והמפיק ג'ים או'רורק. היום (ב') מוציאה בביוף סינגל ראשון בשם "Marching Band". השיר לקוח מתוך אלבומה המתקרב וכאן תוכלו להאזין לו בבכורה.
סיפור הסינדרלה של בביוף מגיע, כמו רבים אחרים, בעקבות עמוד המייספייס שלה.
בביוף, שביום-יום תוכלו למצוא אותה עובדת בתיאטרון היידישפיל ("זו עבודה מעניינת, היא נותנת לי חופש לחזור הביתה ולנגן וגם לשלם את החשבונות"), הגיעה דרך האתר למפיק האינדי האמריקאי גרג וויקס, המתגורר בפילדלפיה. וויקס אמר לבביוף כי אם היא במקרה מגיעה לארצות הברית בקרוב, הוא ישמח להיכנס איתה לאולפן ולעבוד על חומרים. בסופו של דבר, הוא גם אימץ אותה ל"דראג סיטי".
בביוף. "אם יש לזה סיכוי לא להיעצר - זה עכשיו" (צילום: שחף הבר)
"זה היה ממש מוזר", מספרת בביוף על המפגש שאירע לפני כחצי שנה. "אני תמיד ידעתי שאני אעשה מוזיקה לא משנה מה יקרה, אבל זה כבר היה ממש סיפור אחר. כשראיתי מי הקליט באולפן שלו ועם מי הוא עבד, שמתי לב שיש לי את כל האלבומים של אותם האמנים בבית. תמיד פינטזתי להיות קשורה ללייבל הזה, זה שוק".
בסוף החודש הבא יצא האלבום בישראל תחת הלייבל החדש "אנובה" ובמאי הוא יצא בארצות הברית תחת דראג סיטי. "יש בלייבל האמריקאי רשימת אמנים גדולה", מסבירה בביוף את הפער, "והם גם מאמינים שמאי זה הזמן הכי טוב להוציא את האלבום".
האינדי בישראל הולך וגדל בזמן האחרון. מצד שני, אין לך חשש שזה ייעצר באותו המקום ולא יצליח להתקדם?
"עכשיו זה גדול יותר מתמיד. אם אי פעם הייתה למוזיקה הזו סיכוי לא להיעצר, אז זה עכשיו. כמובן בגלל האינטרנט שהופך את הכל לנגיש. מהבחינה הזו,
אני מאוד שמחה שאני חיה ויוצרת בתקופה הנוכחית. במשך שנים רציתי לחיות בשנות השישים, ואני עדיין לא מתנגדת", צוחקת, "אבל הצעד הזה היה יכול לקרות רק עכשיו ובטח עוד יתפתח. קשה להאמין שאני יכולה למצוא ולתקשר עם מוזיקאים אחרים בכזו מהירות, ולהיפך. בשביל מי שמגיע מישראל, זה משהו שהוא בכלל לא מובן מאליו".
אז את מרגישה שאנחנו חווים גלגול של שנות השישים?
"זה עלה לי בראש, כי שוב המוזיקה יורדת לרחוב ולעם. אם בשנות השישים נציגים מחברות התקליטים היו צריכים לטייל ברחובות סן-פרנסיסקו בשביל למצוא את הלהקה הבאה, אז היום יש להם עובדים שבודקים עמודי מייספייס והולכים לפסטיבלי אינדי".
