אופנועי אינדיאן: כך הם הגיעו לישראל

האינדיאנים האלה אינם גברים קשוחים שצבועים בצבעי מלחמה ומעוטרים בנוצות קרב, אלא כלים דו-גלגליים ששייכים לאחת מאגדות הרכב הראשונות בהיסטוריה האנושית - האינדיאן. יצרנית אמריקנית שעצם אזכור שמה בקרב אספני אופנועים בארץ ובעולם, משחררת חיוך גדול ועיניים נוצצות.

אופנוע אינדיאן (צילומים: יוליה וולבובסקי) 

קצת היסטוריה

בסוף שנת 1900, בצדה האחורי של מעטפה משומשת, חתמו אוסקר הדסטרום - מהנדס צעיר ממוצא שוודי - וג'ורג' הנדי (רוכב אופניים מקצועי ובעל מפעל לייצור אופניים) על הסכם שיתוף פעולה, ופתחו עידן חדש במוטוריקה האמריקאית. להזכירכם, שנתיים לפני שהופיעה המתחרה הגדולה שלהם, הארלי דיווידסון. השם "אינדיאן" נבחר במטרה לסמל "משהו אמריקאי אמיתי ואותנטי", אלא שזה לא ממש הצליח. למרות שכבר ב-1913 יוצרו יותר מ-30 אלף אופנועים חדשים במפעל, התחרות מול הראלי הייתה קשה מאד. טוב, אולי זה לא היה הצעד הכי חכם, להעניק ליצרנית אופנועים שם של עם שהפסיד יבשת שלמה. 

מנוע ה-V טווין המפורסם בו צויידו אופנועי האינדיאן מ-1907 ואילך, היה הצלחה מסחררת וזיכה את האינדיאני הצעיר בכמה ניצחונות מרשימים ובשבירת אין ספור שיאי מהירות. אותו מנוע היה גם הבסיס לאופנוע בסרט "החלום המהיר בעולם" שמספר את עלילותיו של ברט מונרו הניו-זילנדי והאינדיאן סקאוט המשופר מאד שלו. אופנוע שהגיע, שימו לב, למהירות של 340 קמ"ש. אחר כך הגיעו בראשית שנות ה-20 שני דגמים מפורסמים - ה-"סקאוט" הבינוני וה-"צ'יף" הגדול והכבד, אך ב-1953 סגר המפעל את שעריו. 

אגדה דו-גלגלית

אינדיאנים, בארץ?

אצלנו לא זכו אופנועי האינדיאן להצלחה גדולה, ופרטים בודדים (מדגמים שונים) שהסתובבו על כבישי מע"צ, הגיעו לכאן בעזרתם של אוהבי הז'אנר וחיילי מלחמת העולם השנייה. בעצם, לא ממש מדויק. רק מעטים יודעים זאת, אך ב-1948 נתרמו לבית החולים תל השומר מ-12 אופנועי אינדיאן-צ'יף דגם 348. והועברו לשימושם של רופאי תל השומר. אלא שאותם אנשי רפואה לא הצליחו להתמודד אז עם החדשנות היחסית של האופנוע, למרות שעם הפציעות מתאונות הרכיבה התמודדו דווקא לא רע. אחרי הכל, מי יוכל להסתדר סתם ככה עם משקל עצום, שילוב הילוכים ידניים ביד ימין, מצערת ביד שמאל, מצמד ברגל שמאל? כל ה-12 הועברו אחר כבוד למשמר נשיא המדינה.  

גם שם לא הסתדרו עמם הרוכבים, ולכן הועברו כל ה-12 למשטרה הצבאית, שבתורה העבירה אותם בסוף שנות ה-50 לבסיס צריפין. משם הייתה הדרך קצרה לסוחר פרטי ומייד אחר כך, לטייסי חיל האוויר. במשך הזמן התפזרו כל 12 הצ'יפים בבתים פרטיים, ונעלמו מהעין. כיום ידוע על חמישה מהם בלבד שהצליחו לשרוד, אחד מהם בבעלות זאב טנדט ששומר על מדורת השבט בוערת, ואינו מתכוון להיפרד ממנו ומשני האינדיאנים הנוספים המצויים בידיו בעד שום הון שבעולם.

זאב טנדט וארגון אספני הרכב הארצישראליים סייעו בהכנת הכתבה