שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אצלנו בפתח-תקווה אין עגונות
    פלורה ניסתה במשך שנים להתגרש מבעלה, אולם במקום להפעיל סנקציות על הבעל, בחר בית הדין ללחוץ עליה כדי לסגור את התיק. כשהגט סודר, לא לפני שהאשה נאלצה להמליץ על קיצור עונשו, אמר לי הדיין בלי להתבלבל: "את רואה - אצלנו בפתח תקווה אין עגונות"

    פלורה (שם בדוי) עלתה לישראל מפרס בגיל צעיר. החינוך פיספס את פלורה, ובגיל 37, נשואה ואם לשניים, היתה פלורה אנאלפביתית. שנים רבות התגוררה עם בעל אלים ומסומם, ופירנסה את שני ילדיה בשטיפת מדרגות. פלורה אולי לא ידעה קרוא כתוב, אבל היא ידעה מה טוב ומה רע - והיא הבינה שרע לה ולילדיה להיות נשואה לבעלה. קרוב ל-20 שנה, לדבריה, ניסתה להתגרש.

     

    אי אפשר היה לדעת בוודאות האם היה זה 20 שנה או לא משום שבית הדין איבד את התיק של הצדדים, ופלורה, שממילא לא ידעה לקרוא, לא שמרה לעצמה מסמכים. בינתיים הבעל ישב בכלא על שימוש בסמים קשים ועל אלימות במשפחה. בית הדין פסק כי הבעל "חייב לגרש את אשתו", וכתב שיפסוק מאסר לבעל אם לא יתן גט לאשתו.

     

    אחרי שיצאה פסיקה זו תחת ידם של הדיינים טען הבעל כי יתן גט במידה וימולאו דרישותיו: ויתור של האשה על חובו במזונות ילדים, ויתור הביטוח הלאומי על חובו כלפיו, והסכמת האשה לשפות אותו במידה וביטוח לאומי יבקש שיפרע את חובו. בשלב זה פלורה פנתה אלי לייצוג. פלורה התעקשה חד משמעית לוותר על חובו כלפיה ("אחרת הוא ירצח אותי"), וכמובן לא התנגדה לויתור של ביטוח הלאומי לחוב הבעל, אבל עמדה על כך שהיא אינה מסוגלת לשפות אותו אם ביטוח לאומי יבוא לדרוש את חוב הבעל.

     

    הגעתי לדיון של פלורה כטוענת רבנית טריה לגמרי, יחד עם עורכת דין מנוסה מאוד. ביקשנו שבית הדין יפעיל את הסנקציות המופיעות בחוק כנגד בעל סרבן גט. הדיינים לא הסתירו את אכזבתם מכך שהאשה לא נכנעת לכל גחמות הבעל. הם העדיפו לסגור את התיק כמה שיותר מהר, ולהמליץ על שיחרורו המוקדם של הבעל מן הכלא (בית הסוהר לעיתים מתנה את ניכוי שליש מאסר ושיחרורו המוקדם של הבעל בהסכמת האשה לכך). הדיינים הסבירו לנו ש"מדובר בסיפור ארוך וקשה, ואנו לא יכולות להבין את מורכבות העניין". אנחנו דווקא חשבנו שהבנו טוב מאד את מורכבות העניין.

     

    מתוך רצון להפעיל לחץ על האישה הושיבו הדיינים את פלורה לשיחה בחדר קטנטן וצפוף בבית הדין (לא חדר שהתקיימו בו דיונים). מלבד שלושת הדיינים ישבו בחדר גם הבעל, עורך דינו של הבעל ועוד שני שוטרים חמושים שהספיקו להתחבר עם הבעל. עורכת הדין ואנוכי לא הורשינו להיכנס לחדר. שבעה גברים מול אשה אחת אנאלפבתית וללא ייצוג!

     

    עמדנו מחוץ לדלת חסרות אונים. התחלנו מייד להרים טלפונים למנכ"ל בתי הדין וליועץ המשפטי דאז של בתי הדין למחות על הפגיעה הבסיסית בזכויות הלקוחה שלנו. עורכת-הדין שהיתה איתי התחילה לצעוק (כן. ממש לצעוק בקולי קולות).

     

    מי שנקלע באותו יום למסדרונות בית הדין עשוי היה לחשוב שיש כאן נשים היסטריות שמנסות להפריע את הסדר הציבורי. בינתיים המסר הועבר לדיינים מצד הנהלת בתי הדין, והם יצאו מן החדר ו"פיזרו את החבורה". הדיין ששימש כאב בית דין זעם על כך שעורכת הדין "טירפדה" לו את התוכנית, ועל כן הצהיר שלא ימשיך לדון בתיק עד אשר תתפטר עורכת הדין ותתנצל על מעשיה.

     

    עורכת הדין אכן התפטרה מן התיק והתנצלה (על מה? על כך שדרשה לכבד את זכויות הלקוחה?). אני נכנסתי לבד עם האשה לדיון שנמשך עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. כוחותיה של האשה האומללה לא עמדו לה, והיא נשברה. בניגוד להמלצתנו, הסכימה פלורה לחתום על מסמך דרקוני, ונכנעה לכל תכתיבי הבעל ובית הדין.

     

    למחרת סודר הגט. לא לפני שהאשה חתמה בפני הדיין שהיא ממליצה על ניכוי שליש ממאסר הבעל. באחד הרגעים הבלתי נשכחים עבורי, בעומדי מאוד קרוב לדוכן הדיינים, הסתכל אחד הדיינים הישר לתוך עיניי ואמר לי בשקט וברוגע: "את רואה - אצלנו בפתח תקווה אין עגונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אצלנו בפתח-תקווה אין עגונות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים