הילד למד לשקר? יכול להיות שזה טוב להתפתחות שלו

"שאול, זה אתה?"

"שמעון?! בוא'נה, עשר שנים! טוב לראות אותך. איך האישה והילדים?"

"שיגעון. פשוט שיגעון. תשמע, אני רץ לרכבת, אבל תהיה בקשר".

"בכיף, אח שלי. להתראות".

דו שיח סתמי, אחד מני אלפים. עוד חליפת מילים בין שני מבוגרים בעיר הומה. יש לכם מושג כמה שקרים הוחלפו כאן? הרשו לי לחזור שוב לאותה אינטראקציה בדיוק, הפעם בתוספת קמצוץ קטן של אמת בסוגריים. אפשר להזדהות, מותר להסמיק:

"שמעון?! בוא הנה, עשר שנים! טוב לראות אותך" (אני צריך אותך עכשיו כמו קוץ בתחת. יש לי מצגת היסטרית בעוד עשר דקות). איך האישה והילדים?

"שיגעון, פשוט שיגעון" (דיכאון, פשוט דיכאון. אני והזוגית במריבה שהתחילה לפני שנתיים ולא נגמרת, הבכורה שלי דיסלקטית, והקטן סתם מכוער ומעצבן). תשמע, אני רץ לרכבת, אבל תהיה בקשר.

"בכיף, אח שלי. להתראות" (על גופתי. יש לי מאה דרכים טובות יותר לבזבז את הזמן שאין לי).

לומדים לזחול, לספור ולשקר

הטור הזה עוסק בשקרים בכלל ושקרים של ילדים בפרט. אם אתם מאלה שהתייחסותם לנושא העדין הזה מסתכמת ב"לא יפה לשקר וצריך תמיד להגיד את האמת", אתם מוזמנים לדלג על הטור (הנה דוגמא לשקר לבן. אבוי לכם אם תרימו את הראש מהמסך).

כשניגשים לדון בסוגיית השקר, צריך להפנים את אותו עקרון התפתחותי פשוט ובסיסי – בכל יום שעובר, התפקוד של הילד הופך מתוחכם, מורכב ובוגר יותר. הוא לומד לזחול, ללכת, להתלבש, לספור עד 100 – וכן, גם לשקר.

עד גיל שנתיים - דביליות תינוקית

התקופה הפרימיטיבית בחייו של הילד היא דווקא הנאיבית והכנה ביותר. עוללים עגלגלים עד גיל שנתיים לא יטרחו לשקר או להעלים מידע בגלל אותה דביליות תינוקית מקסימה המכונה בעגה המקצועית "אגוצנטריות". המגבלה השכלית הנורמטיבית הזו גורמת לכך שהתינוק לא מבחין בין עצמו לבין העולם, בין צרכיו לבין צרכי אחרים.

מכיוון שבפלנטה הפרטית שלו הוא היצור היחידי בעל רצון עצמאי, אין שום הגיון בלהסתיר או להסוות אקט כלשהו. הנסיך הפרטי שלי ניגש ערב אחד אל שולחן האוכל הייצוגי שבסלון, טבל כפית גדושת קורנפלקס בצלוחית חומוס, חפן את העיסה בשתי ידיים וסייד את האם-אמא של השולחן - כל זאת נוכח עיניהם המשתאות והביקורתיות של צמד מולידיו. חיוך הירח שהפנה אלינו לאחר שהושלמה המחווה לפיקאסו העיד על כך שאינו סבור שעשה דבר רע, או שיכולה להיות לנו התנגדות מסוימת למהלך. אגוצנטריות קלאסית מא' ועד ת'.

גיל שנתיים - שקרן חסר תחכום

בסביבות גיל שנתיים מתחילה להופיע המילה "אסור" בעולמו של הילד. יחד איתה מגיעה בעסקת חבילה אותה תחושה חמוצה ומנקרת בטן – הבושה. בפעם הראשונה בחייו עשוי להיות לו אינטרס מוחשי להסתיר מעין הציבור את מעשיו. לרוע מזלו, הוא עדיין יותר מדי אגוצנטרי ופחות מדי מתוחכם, ולכן מאמצי ההסוואה שלו פתטיים ומעוררים חיוך סלחני במקרה הטוב.

תמונה מייצגת: רעש נפילה פלסטיקי בחדר הצעצועים. הקטן נמלט בריצת ברווז מהירה אל מאחורי הספה בסלון. האם הדואגת סוקרת את הזירה בהליך זיהוי פלילי מהיר. קופסה פתוחה עם אלפי נצנצים מנמרת את הרצפה, ושובל זוהר מוביל עד לסלון. גם האהבל שבבלשים לא ייכשל בחיבור פיסות הפאזל, אבל הפעוט שלך סבור בכנות שיש סיכוי סטטיסטי סביר שהאירוע יעבור בלא תוכחות...

גיל הגן - הילד לומד לשקר

ואז מגיע גיל הגן ונושא בכנפיו שינוי דרמטי – הילד מתחיל להבין שבעולם קיימים לא רק בקבוקים, בובות, כדורים ושאר דברים מוחשיים, אלא גם ישויות מופשטות ובלתי נראות כמו רגשות, רצונות ומחשבות – והן אלו שמפעילות את בני האדם, כולל אותו עצמו.

הוא מתחיל לבנות במהירות את תחושת העצמי הייחודי שלו (תהליך שיושלם למעשה רק בסוף גיל ההתבגרות), ועל מנת לגונן על אותה תחושה אישית ויקרה מפז הוא בונה כלי שיאפשר לו לוודא סופית שאף אדם מבחוץ לא יכול באמת להיות בתוך ראשו הפרטי ולדעת מה הוא חושב – השקר.

כן ,גבירותי ורבותי, ציניקנים ואבירי הפוליטקלי-קורקט, זו מטרתו ההתפתחותית החשובה של השקר: אם הזאטוט הצליח (לדעתו) להערים עליך, תתחזק אמונתו בעובדה שהוא אדם נפרד, עצמאי ובעל השליטה הבלעדית במחשבותיו ורצונותיו.

ושוב נדגיש עבור היושבים בשורות האחרונות – המטרה של האקט הזה אינה להכשיר אותו להיות קומבינטור טוב יותר, אלא להשיג תחושה של נפרדות. אנחנו כבוגרים, מתייחסים למתנה יקרת ערך זו כמובנת מאליו, אבל זוהי אחת ההגנות המרכזיות השומרות על שלוות נפשנו. אם למשל, הבוס בא אלינו בדרישות קטנוניות ומופרזות, אנחנו יכולים כלפי חוץ להיעתר לו במתק שפתיים, אך ורק משום שיש לנו את האפשרות בתוך ראשנו פנימה לאחל לו שלל מיתות משונות או חיים ארוכים על תפריט של מים ונייר זכוכית.

לשקר - זה טוב או רע לילדים?

א. היכן עובר קו האבחנה בין שקר לבין דמיון?

כשהדרדק מלביש את רגליו על מקל מטאטא וצוהל "דן דיגידן על הסוס הלבן" אנחנו מדושנים נוכח דמיונו הפורה. שעה לאחר מכן, כשהוא מנסה למכור לנו שהמכשפה היא זו שאכלה את חפיסת השוקולד האחרונה, אנחנו זועמים. הוא מבולבל.

ייקח לו זמן להבין את אותה אבחנה דקה שהיא כל כך נהירה לנו, שכן מהו הדמיון אם לא סוג של שקר חברתי מוסכם ומוערך? יתרה מכך, המשחק של הילד, אותה פעילות כל כך חיונית להתפתחות תקינה, מערב בתוכו לא אחת אלמנטים מובנים של שקר: כשבן ה-10 מבצע הטעיה מתוחכמת בכדורגל או בטניס, כשבת ה-5 מסווה את עצמה היטב מעין המחפש במשחק המחבואים – כל אלה זוכים דווקא להערכה ולא לגנאי.

ב. היכן הקו המפריד בין שקר "טוב" לשקר "רע"?

הנה, כך תשברי את השיא העולמי בניתוץ מהיר של ידידות בשטח בנוי: כשחברתך תבקש את חוות דעתך על המיני החדש שלה, פשוט אמרי לה שהתואר "פתטי" צר מלהכיל את הקטסטרופה שזה עתה רכשה בארבע מאות שקלים, והוסיפי שרגליה השמנמנות המבצבצות מתחת הבד מוסיפות ניחוח של קומיקס לכל הלוק.

אבל ברור שלא תעשי זאת, אחותי, שכן לכל אורך חייך הבוגרים הפנמת את נחיצותו של השקר הלבן, ידידו הטוב של האדם. הדרך לתובנה החברתית המעודנת הזו רצופה בלא מעט נפילות ומהמורות, וגם הילד נחשף במהירות לאמביוולנטיות הזו – אם אתה מתוודה בפני המורה שאתה הרבצת לשירה הנך מופת של כנות, אבל אם תגלה את אוזנה שיוחאי הפליק לריקי, אתה סתם מלשן...

ג. לילד אין כרגע דרכים טובות יותר להגן על הדימוי העצמי שלו

בעיקרון, אנשים מעדיפים שלא לשקר, פשוט משום ששקר יכול לסבך אותך. פיתחנו דרכים מתוחכמות יותר להגן על האגו שלנו – אנחנו מסיטים את השיחה לנושא נוח יותר, מדברים במונחים מעורפלים, או פשוט מעמידים פנים שלא שמענו את השאלה. שקר הוא המוצא האחרון והפרימיטיבי ביותר. עם הזמן, גם הילד ינטוש את המוצא הזה ויעבור למהלכי קומבינה אמנותיים יותר.

ד. באיזשהו מקום, היינו רוצים שהוא ילמד לשקר!

ילדים נוטים להיות ילדותיים, אבל אין פרוש הדבר שהם טיפשים. הם קולטים אותנו באופן חד ומדויק, אפילו כשאינם יכולים לבטא באופן מילולי ומפורט את מה שהם קולטים. גם אם המסר הגלוי והמוצהר בבית הוא "לשקר זה פויה!", הילד נחשף גם לזרמים התת קרקעיים והסמויים שלוחשים לו: "בחיים צריך לפעמים לתחמן, מלאך שלי... בעולם הגדול צריך להסתדר לבד, לעגל פינות... אל תצא פראייר חמודי, יש כרישים בחוץ... תאכל או שיאכלו אותך!"

אז תפסתם את הקטן הפרטי שלכם משקר? אין טעם לפנות את האזור ולדווח לתחנת המשטרה הקרובה. נכון, אתם יכולים להעניש אותו מיד ובחומרה, אבל לעיתים מומלץ פשוט "לסמן" את השקר – להבהיר לקטנטן שקלטתם אותו, להסביר, עם מקסימום עדינות ומינימום התלהמות, את האני מאמין שלכם בנושא, ולהמשיך לפקוח עין על הפרופורציות.

ואם הבחנתם בשקר קטנטן ולבן מתגולל לו בחדר, יתכן שבמקרים נדירים אולי כדאי להניח למתוק האישי שלכם לחשוב שניצח. לא בטוח שאתם מזיקים לו.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

• לכל הטורים של גיל ונטורה.