הוא חולה נפש כרוני, והוא משתוקק לאהבה
עם כל הכאב של אהבה נכזבת, יש אנשים בעולם שבשבילם אהבה נכזבת היא בונוס בלתי ניתן להשגה, אנשים שהיו נותנים את כל רכושם בשביל לחוות אהבה רק לשנייה, כדי להפיג את הבדידות שאין לה סוף, כדי לחוות קירבה אמיתית לנפש אחרת, אפילו סתם כדי לראות איך מרגישה נשיקה. קצת פרספקטיבה
לאחר שנה וחצי של עבודה עם חולי נפש קשים וכרוניים, אין הרבה דברים שמסוגלים לערער את קור רוחי. אני רגיל לתלונות של חולים על כך שמתייחסים אליהם בצורה מגעילה, נרתעים מהם כאילו הם מצורעים. הצלחתי להתרגל לייאוש מהחיים המונוטוניים, להתמודדות עם בעיות וקשיים שלא אוכל לתאר לעצמי אף פעם, בעזרת השם. התרגלתי זה מכבר לסיפורי חיים מזוויעים, על אשפוזים אלימים, על תופעות לוואי של תרופות, תחזוקה יומיומית לאורך חיים שלמים על ידי שלל פסיכיאטרים שלא מאמינים למילה שאתה אומר, שרושמים לך סמים מרדימים ומטמטמים כדי לרפא אותך מחוויות שמרגישות כל כך אמיתיות, לרפא אותך מהחיים הפנטסטיים שהוכנסת לתוכם בלי שאף אחד ביקש את הסכמתך.
לפעמים אני פוגש חולים עם חברים, קשרי אהבה, אפילו משפחה. לפעמים גם לחולים הקשים ביותר יש רגעי אושר, רגעי הגשמה והתעלות, רגעי הצלחה וניצחון. אבל על כל סיפור אופטימי, אני שומע עשרה סיפורים על אנשים שיושבים כל היום בבית ורואים טלוויזיה, או נוסעים שעות באוטובוס רק כדי לראות אנשים אחרים מלבדם. באג קטן בראשם, מולד או נרכש, ששולח יותר מדי דופמין לאונה הקדם-מצחית, ישלח אותם למסע של 50 עד 90 שנה בדרך אפלה מלאת שדים ואכזבות, תחושה של בדידות וניכור בלתי נסבלים, שנים של התבוננות מרחוק באנשים בריאים המחזיקים ידיים הרחוב, מתחבקים ומתנשקים, נוסעים יחד באוטובוס, כשבשביל החולים הקשים באמת אפילו החזקת ידיים היא בגדר חלום רחוק.
אפילו הצלחתי להתרגל לחולים המספרים לי שכל רצונם הוא להקים משפחה, או לפחות למצוא מישהי שתתן אישור לכך שיש בהם משהו שראוי לאהבה. אני מבלה עם נפשות אבודות אלה כמה שעות בשבוע, ואז ממשיך בחיים הצעירים שלי.
חייתי את החלום עד שהתפכחתי
לאהבה נכזבת שחוויתי לפני כמה שנים היתה השפעה על חיי הצעירים. ללא ספק, להיות מאוהב בידידה זו אחת החוויות המיוחדות שכל גבר צריך לחוות לפחות פעם אחת בחייו. זאת היתה תקופה שבה הייתי תמים מספיק כדי לחשוב שלבסוף אכבוש את הבחורה בעזרת נפשי הטהורה ועומק המחשבה הנפלא שלי. ישבתי מולה, מקשיב לסיפורי חייה, חולם על קירבה, נגיעה, חיבוק או נשיקה, על עתיד ורוד, או לפחות על אותו מבט עם ניצוץ שובב שיש בעיניה של בחורה שרוצה אותך. זמן רב חייתי את החלום עד שהתפכחתי, התפכחות כואבת ומאכזבת, ולאחריה תהליך של התאוששות. זה היה בתקופה בה הייתי צעיר (יותר) ותמים מספיק כדי להתאהב בצורה נאיבית, באהבה של חשיפה מלאה בלי מגננות, בלי עור פיל, בלי ידע וניסיון המדליקים נורות אזהרה כאשר אתה נכנס לאזור ה"ידידות" ההרסני עם בחורת חלומותיך. אולי בגלל הסיפור הילדותי האישי שלי, הסיפור של עופר (שם בדוי) הצליח לערער אותי כל כך, להוציא אותי משיווי משקל שנבנה בקפידה במשך שנה וחצי.
את הבעיות הנפשיות של עופר לא אתאר, אציין רק שהוא מהאנשים הבודדים ביותר שפגשתי אי פעם. רוב האנשים לא יודעים ש"חולי נפש" יכולים להיות אינטליגנטיים להפליא, להתנסח בבהירות, להבין ולראות את העולם כמו שהוא. עופר הוא אחד האנשים המדהימים שפגשתי (כולל אנשים בריאים). הוא ידע בדיוק מה אנשים חושבים עליו, ידע שהוא הרוס מכדי ליצור קשר אוהב, הוא חווה יותר מדי אכזבה מכדי לשלח את עצמו למרדף עקר שיביא איתו רק עוד כאב. אלוהים יודע, הוא חווה מספיק כאב בחייו הארוכים. עד כאן, סיפורו לא שונה מעשרות סיפורים של חולים אחרים.
אבל יום אחד הוא סיפר לי שמחלתו התפרצה עקב אהבה חד צדדית שחווה בגיל בו חוויתי אני את האהבה הנכזבת שלי. את הסיפור שלו לא אוכל לספר, אבל ככל שהמשיך לדבר, נהייתי מהופנט לפרטים, ראיתי את סיפורו בבהירות גמורה וראיתי את עצמי כגיבור סיפורו. התחושות שתיאר בבהירות וצלילות היו תחושות הילדות שלי, המחשבות הכואבות, האכזבה, הוויתור על אדם חשוב. הוא סיפר לי שוב את סיפורי, כמה עשרות שנים אחורה.
אותה אהבה חד צדדית לפני עשרות שנים היא הדבר הקרוב ביותר לאהבה שעופר חווה. הוא סיפר לי לא פעם כמה היה רוצה אהבה, כמה נמאסו עליו עשרות שנים של בדידות. הוא סיפר לי על רצונו להקים משפחה, ושמעתי מוּדעות נוראית בקולו, המעידה על כך שהוא מבין שזה לא יקרה אף פעם, מבין שלא רק שלא יקים משפחה, אלא כנראה אף פעם לא יחוש קרבה אמיתית לאדם אחר.
מצאתי את עצמי מוותר על הריחוק שסיגלתי לעצמי במשך זמן רב, נתתי לו לחדור את עור הפיל שבניתי בקפידה, נכנסתי עמוק יותר, ביקשתי עוד ועוד פרטים, ביקשתי שישחזר את החוויה. אני לא יודע אם שיחתנו הטיבה עמו, אבל אני יודע שהגישה שלי כלפי חיי השתנתה לחלוטין.
רוב האנשים (גם אני, עד שהתחלתי לעבוד עם "חולי נפש") מפרידים הפרדה מוחלטת ומוחשית בינם לבין "משוגעים". מבחינת הבריאים, "הם" חיים בעולם משלהם, ומחלתם מתפרצת כי ראו רוח רפאים או בילו בכוכב פלוטו, אולי כי מוכר גלידה הסתכל עליהם בחשדנות והם החליטו שהשב"כ רודף אחריהם. הבריאים לא חושבים בדרך כלל שהטריגר להתפרצות יכול להיות משהו אנושי ו"נורמלי" כמו אהבה נכזבת. יותר מכך, הבריאים חושבים שסבלם של "חולי נפש" שונה, שהם לא מרגישים את אותן התחושות, לא רוצים את אותם הדברים.
אבל נקודות הדמיון המדויקות בין סיפורי האישי לבין סיפורו של עופר גרמו לי להבין שאנשים שמוגדרים "חולי נפש" הם לא כל כך רחוקים מהבריאים. אנחנו לא חיים בעולמות נפרדים כפי שהיינו רוצים לחשוב. הם יכולים להרגיש את מה שאני מרגיש, לחוות אני מה שאני משייך רק לעצמי, לחשוב את המחשבות שאדם בריא כמוני חושב, לחלום על אותם הדברים, לערוג לאותן החוויות. ההבדל היחיד הוא שבעוד שאני מגשים את חלומותיי ותשוקותיי, ואמשיך להגשים אותם - אם לא היום אז מחר - עופר יתהלך שעות ברחוב רק כדי להתרחק מהשקט המחניק שבחדרו.
מסתכלים על נשיקה חטופה באוטובוס וליבם נחמץ
עוד מבט:
עדי לא חוותה מעולם אהבה מטורפת כזאת
נטע סיון
שניהם הכריזו שמצאו סופסוף זיווג לחיים, הם נשבעו לאהוב זה את זו לנצח. מידי בוקר הוא היה יוצא מביתם וצועק ברחוב "אני אוהב את עדי, הכי בעולם". עדי היתה מתעוררת, חושבת שהוא לחלוטין מטורף, מחייכת לעצמה חיוך מאושר ורגוע וחוזרת לישון
הדבר הגרוע הרבה יותר מאהבה נכזבת הוא החוסר באהבה נכזבת. יש אנשים בעולם שבשבילם אהבה נכזבת היא בונוס בלתי ניתן להשגה, אנשים שהיו נותנים את כל רכושם בשביל לחוות אהבה רק לשנייה, כדי להפיג את הבדידות שאין לה סוף, כדי לחוות קירבה אמיתית לנפש אחרת, אפילו סתם כדי לראות איך מרגישה נשיקה. אלה האנשים שמסתכלים על נשיקה חטופה באוטובוס וליבם נחמץ, שרואים אנשים מחזיקים ידיים שאינם מודעים בכלל לכך שיש אנשים שלא החזיקו ידיים אף פעם.
מאז, כל קירבה שחוויתי, בין אם רגעית או נמשכת, כל SMS מחבר או חברה שרוצים לראותי, כל נשיקה או נגיעה, ובעיקר כל אכזבה רומנטית, נמדדים אל מול פרספקטיבה אימתנית.
גם לבעיות של אנשים בריאים, "נורמליים", יש ערך וכובד, גם הן כואבות ומאכזבות, גם הן משאירות עלינו סימנים כחולים, צלקות בלתי נראות שמעבות במקצת את העור. אבל מאז עופר, למדתי כמעט ליהנות מבעיות אלה, למדתי שהימצאותן של אכזבות רומנטיות בחיי היא ברכה שאין לזלזל בה, שדברים רבים מאוד בחיי אינם מובנים מאליהם, בין השאר כי רצה הגורל ובאונה הקדם-מצחית שלי יש כמות סרוטונין מספקת.
בשלב מסוים נפרדו דרכינו, שלי ושל עופר. אני חזרתי אל חיי רווקות צעירים. עופר חזר לרוחות ושדים הרודפים אותו בלילות ללא שינה, לאהבה שמתגלה רק בחלום, לחיים שלמים של בדידות ובלבול במקום שממנו אין מוצא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
