ההשגחה העליונה

נראה ששביתת המורים העל-יסודיים התירה את רסן המשמעת והסדר אצל חלק גדול מהנוער. שערי בתי הספר הסגורים הובילו למצב של אי-מחויבות ואי-שליטה מוחלטות בסדר היום ובתוכנו, וככל שהשביתה מתארכת, אנחנו שומעים על עוד ועוד התנהגויות חמורות - החל מנוער צעיר מאוד המבלה כל הלילה וישן כל היום, ועד לתוצאות הנוראות של שכרות כבדה, מוות בכבישים, רצח בדקירות, עבירות מין, אלימות וסמים.

האם זו סיבה מספקת להפסיק את שביתת המורים? לא ולא. אי אפשר למנוע מהמורים את זכותם לשבות ולנהל מאבק על יעדיהם. אם כך, מי אחראי למצב שנוצר? מי ישמור על הילדים? התשובה נמצאת ממש מתחת לפנס: ההורים. הם האחראים הראשונים והבלעדיים על ילדיהם, ואין בלתם. עם כל אי הנוחות שבדבר, עליהם להחזיר לעצמם את סמכותם. ילדים בשנות העשרה המוקדמות אינם אחראים למעשיהם, אינם בעלי אומדן שקול לגבי תוצאות שתייה או אלימות או נהיגה פרועה. פשוט אי אפשר לסמוך עליהם. ההורים מחויבים בהשגחה ובידיעה מה ילדיהם עושים בזמנם הפנוי, לאן הם הולכים, עם מי הם מתרועעים, באילו שעות הם חוזרים הביתה וכו'.

אחד מהממצאים של סקר שפורסם לפני כחצי שנה היה כי הזמן הממוצע שאב מקדיש לילדו בגיל שבין 9 ל-14 עומד 13 דקות ביום, כאשר ב-8 דקות מתוכן הם מתווכחים על איזה ערוץ לכוון את הטלוויזיה. נראה שהישראלי הממוצע שומר יותר על מכוניתו מאשר על ילדו. כל שריטה ברכב, כל ליקוי טכני, זוכה מיד לתשומת לב ולטיפול, אך שריטה בנפשו של הילד לא מגיעה אל ההורים כלל, כי איננו יודעים על-פי רוב מתי היא קרתה ואיפה, ופעמים אנחנו עצמנו גורמים לשריטה, שמתפתחת לפצע מדמם שקשה לרפאו.