דיסקוטק נסגר מוקדם
חמש שנים אחרי שהרעידו את אמות הרייטינג והמבקרים, "רק בישראל" חזרה לספיישל חגיגי. על שאלת הרלוונטיות שלה עונה אריאנה מלמד במילה אחת. משעמם. מזל ששוקי לקלק מיץ תפוזים
כמו פרפר שיופיו נגוז בתום הקיץ, כמו התרגשות מסעירה וחולפת - ימיו, חודשיו ושנותיו של הומור טלוויזיוני ספורים. אלוהי הקופסה הרבועה מעניק לו בטובו רייטינג ותהילה, את יוצריו הוא דן לשכחה, את מבצעיו - לחיי מגה-סלב, והכל קצוב ומדוד. מתישהו זה חייב להסתיים.
"רק בישראל" היתה סוכריה מתוקה בשעתו. כיוון שבערוץ 2 יסחטו כל לימון פעמיים, הורידו ממנה את העטיפה המאובקת, ציידו את אורנה בנאי בשמלה מגוחכת מרוב יומרות, איבקו את שוקי נגד קרציות - והנה, יש ספיישל לציון ארבעים שנות טלוויזיה ישראלית. היה - איך לומר זאת - מביך. היה עבש, לעוס ומדוקלם: "לא נגענו" הוא כבר הברקה נושנה שברקה הועם. נוסטלגיה מתוקה אמיתית לא ממש מסתדרת עם הטמפרמנט הטלוויזיוני של שמעון ולימור, הראיון עם חיים יבין לא התרומם לכדי דגדוג נעים של בלוטות הצחוק וגם לא נאמר בו דבר מעניין אחד, והשיא הקומי נרשם (שוב) כששוקי לקלק מיץ תפוזים.
"רק בישראל", הספיישל. קללת המנחוס לא פסחה עליה (צילום: אלדד רפאלי)
כמו קללה עתיקה, כמו גורל שישוב ויפקוד את המשתתפים בהרפתקה, על כל "ספיישל חגיגי" באשר הוא לדורותיו, רובץ מנחוס. ספיישלים בערוץ 2 נוטים להיות אירועים מביכים שלא מתרוממים, ומשתתפיהם מתקשים לשכנע אפילו את עצמם בנחיצות של כל הטראראם המופרך שלשמו התכנסו.
כך היה גם אמש בשובה המופרך-כשלעצמו של "רק בישראל". בלי טירוף אקטואלי, בלי חדוות עשייה, בלי הגזמות והקצנות שעשו את לימור למשעשעת כל כך בשעתו. רק מבוכה, קצת קידום תוכניות עתידיות (נולד לרקוד חוזרת, אז חייבים לעשות אייטם עם אורנה בנאי כאילו רוקדת וכאילו חושבת שהיא בכלל בכוכב נולד, הא הא), קצת התעללות בקטעי ארכיון של פעם, קצת התעללות בקולגות מרוממה - וזהו. פיפי ולישון? לא, מפני שבפינה ארבה עדי אשכנזי עם ספיישל מביך מרוב אהבה עצמית ותחושת מי-יכול-עלי. פעם, בימי זוהרה, גם "רק בישראל" יכלה להתהדר בתחושה הזאת. ימי זוהרה חלפו. היה - אין דרך לומר זאת בעדינות - נורא משעמם.
"רק בישראל" סוכריה מתוקה בשעתו
צילום: קשת
מומלצים
