הון פוליטי בכיכר הזיכרון
מול יותר ממאה אלף איש סגר אמש שר הביטחון חשבונות פוליטיים. הוא עקץ את אולמרט, הזכיר את פואד וניסה לחבק את הקהל בנאום בחירות. "אם נשלב ידיים - נוביל את ישראל", אמר. אבל מי זה אנחנו?
12 שנה עברו מאז הרצח, ונדמה כי כבר הרבה שנים שהעצרת בכיכר לא היתה כה פוליטית. השלטים, הדגלים, הסיסמאות, הנאומים, התחושה הכללית - הכל היה פוליטי. אם במשך שנים ניסו מארגני העצרת להפוך אותה לנייטרלית, להפוך את רבין ואת רציחתו לנחלת הכלל, להיסטוריה של כולם, הרי שהשנה נדמה היה שמשהו השתנה. זה נראה כאילו שמישהו הרים ידיים, ויתר על הניסיון המורכב להפוך את רבין - מנהיג מחנה השמאל - לקונצנזוס לאומי. או זה, או שסאגת הברית של בן הרוצח הסירה את כל החסמים.
העצרת נתנה השנה במה גם להתגוששות בין מפלגות השמאל. אם בעבר ניסו אנשי מרצ והעבודה לשתף פעולה, להציג חזית אחידה, הרי שהשנה הורדו הכפפות. מרצ ויתרה על הנימוס, ובמהלך יוצא דופן, הרימו פעילי המפלגה הצעירים מול הבמה שלט נגד אהוד ברק. "ברק שכח את מורשת רבין", כתבו פעילי מרצ, במהלך ברור של התרסה פוליטית. "ברק ברח ממורשת רבין", רצו אנשי מרצ לכתוב, אך לבסוף ויתרו על הרעיון, אחרי שבמפלגת העבודה הופעלו לחצים לשנות את הנוסח. בכל מקרה, טוב זה לא נראה.
והיה גם ברק, שסוף סוף יצא מהמקפיא, ונשא נאום ארוך, רהוט, ובעיקר פוליטי. ברק תיבל את דבריו ביותר מדי התבטאויות שמתאימות למרכז מפלגת העבודה, ולא בהכרח לעצרת זיכרון. זה בסדר להזכיר את פואד בן אליעזר, וזה בסדר להזכיר שהוא דפק אז על השולחן בישיבת ממשלה והזהיר שמישהו יירצח. זה בסדר, וזה אולי אפילו מדוייק. אבל פואד לא היה היחיד שהזהיר, ואת החובות הפוליטיים אפשר לשלם במקומות אחרים.
והיו גם אחרים שאיתם סגר ברק חשבון מול יותר ממאה אלף איש. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למשל. "אנו מתגעגעים אל המדינה והחברה שהיינו, מדינה שבה מנהיגות היא שירות ושליחות ולא מקום עבודה", עקץ יו"ר העבודה את ראש הממשלה ואת נאום ה"אני לא פופולרי" שלו.
אך למרות הניסיונות שלו להלהיט את הקהל, להחזיר למחנה השמאל את הצבע ללחיים,
להפיח בו רוח של תקווה פוליטית - גם במשימה הזו, ברק התקשה. "אני נרגש לעמוד כאן מול הקהל הענק והתוסס הזה", אמר. אלא שהקהל כלל לא תסס כשהוא דיבר. תגובות עשרות אלפי האנשים לדברים שנשא שר הביטחון היו פושרות, ומחיאות הכפיים מדודות.
גם כשברק ניסה לחבק את הקהל ולהפוך אותו במחי כמה מילים לחיילים נאמנים של מחנה השמאל, הוא נכשל - לפחות בינתיים. הקהל לא הגיב כפי שציפה ברק. הוא לא אהב את הניסיון להפוך את עצרת הזיכרון לכנס בחירות. "אני קורא לכולנו לשלב ידיים, ולהחזיר לישראל את התקווה ואת האור בעיניים. אני משוכנע שאם נשלב ידיים - אנחנו נוביל את ישראל". מי זה אנחנו, שאלו כמה פוליטיקאים מאחורי הבמה. ואולי מי שבקהל כלל לא שייך כלל ל"אנחנו" של ברק?
לפנייה לכתב/ת 
