צביעות הכיכר
מיעוט רב-כוח ממשיך לרדוף שלום הזוי עם אויבו הערבי - ועימותים עם אחיו היהודי. יגאל עמיר וברגותי כמשל
עצרת הזיכרון ה-12 לרצח יצחק רבין חלפה. שוב התכנס הגרעין הקשה של השמאל הישראלי בכיכר, חמוש בזעם הקדוש על כל מה שזז ימינה ממנו. שוב הוא התרפק בערגה על ימי השלטון המופלאים וימי אוסלו העליזים. שוב התעמתו נציגי מרצ והעבודה אילו שלטים מותר להניף, על מנת שהאווילים מהימין יאמינו שמדובר בעצרת ממלכתית ולא פוליטית. שוב הם חיפשו ומצאו ללא קושי את הרבנים והמנהיגים שדחפו את יגאל עמיר לרצח. שוב הם כעסו יחד על ההפגנות נגד הסכם אוסלו וקראו להם הסתה. וכמובן, שוב הם חזרו לחלום ביחד על השלום, שמשום מה התפוצץ לנו בפרצוף.
השנה, בניגוד לשנים קודמות, היו בקהל שני נוכחים נפקדים - יגאל עמיר ומרואן ברגותי. ביחס לשניהם הושמעו לאחרונה קולות רמים הקוראים לחנינה. חנינה ליגאל עמיר וגם לברגותי - אין לה כמובן כל צידוק מוסרי, ביטחוני, פוליטי או משפטי, אבל עצם העלאת הבקשה הביאה את רוחם לכיכר. ברגותי ועמיר כאחד הם פרי הבאושים של הסכם אוסלו. ההסכם הזה הוציא משניהם את הרשע הקיצוני ביותר של המין האנושי, המוכן לרצוח גם את בני מינו (ובמקרה של עמיר אף את בן עמו), אף שכמובן כל אחד מהם פעל על-פי בחירתו ורצונו הרצחני.
כדרכם של אנשים ומעשים קיצוניים, יגאל עמיר לא רק שלא עצר את תהליך אוסלו, אלא היה הגורם המרכזי שהאיץ ואפשר אותו. בניגוד לקלישאה לפיה הוא רצח את תהליך השלום ואפשר את עליית נתניהו לשלטון, האמת כמובן הפוכה - עמיר זירז את פינוי הערים הפלסטיניות לאחר הרצח, ומנע מהימין בראשות נתניהו ניצחון סוחף על מחנה השמאל לאחר הפיגועים הקשים של תחילת 1996.
כיגאל עמיר, גם ברגותי - במעשי הרצח האכזריים והקיצוניים שלו - לא רק שלא הביא עצמאות לעמו, אלא גרם לכיבוש מחדש של יהודה ושומרון על-ידי ישראל במבצע "חומת מגן", כאשר מפלס הרציחות של יהודים בידי התנזים והחמאס הגיע לרמה בלתי נסבלת.
אין כל ספק כי שני רוצחים אלה אינם זכאים לחנינה, אולם ברור כי רבים מאוד מבאי הכיכר אתמול - וממחנה השלום הישראלי בכלל - מוכנים לחון את ברגותי למען "השלום", מה שלא יעלו על דעתם ביחס ליגאל עמיר בכל סיטואציה שלא תהיה. אכן, רצח ראש ממשלה בידי בן עמו נחשב ובצדק כמעשה חמור שבעתיים מ"סתם" רצח על ידי מחבלים - אבל עדיין עצם הנכונות העקרונית לחון את ברגותי הינה חמורה ביותר.
הנכונות לשחרר מחבלים שרצחו יהודים, מול ההתנגדות העיקשת לשחרור יהודים שרצחו ערבים; הנכונות לגרש שמונת אלפים מתיישבים מביתם וההתנגדות העיקשת לגרש אפילו משפחה אחת של מחבל מביתה ואפילו לא לרצועת עזה; הנכונות לפטור את ערביי ישראל מכל שירות לאומי או צבאי וההתנגדות העיקשת לפטור מהצבא עבור בחורי הישיבות - לכל התופעות הללו יש מכנה משותף כואב: רבים מאוד במחנה השלום הישראלי עסוקים רוב זמנם ברדיפת שלום הזויה עם אויביהם הערבים - וברדיפת עימותים ומאבקים באחיהם היהודים השייכים למחנה "האחר". בן-אהרון היטיב לבטא זאת לאחר המהפך של 77' באמירתו המפורסמת "העם טעה", כאשר בחר בליכוד ובבגין לשלטון. אכן, מאז המחנה ש"צדק תמיד" - הן כשתמך בסטלין והן כשתמך בערפאת - עושה כל מאמץ להימנע משלום ופשרה עם אחיו, אך רודף שלום עם אויביו. במסגרת זאת רוצח כברגותי הופך לבן שיח לגיטימי, אולם כל מתנגדי אוסלו הינם תומכי יגאל עמיר.
רוב מוחלט של אזרחי ישראל אינם נמנים עם אוכלוסיית מחנה השלום, שהתכנסה אתמול בכיכר. רוב מוחלט מתאבל על הירצחו של ראש הממשלה, אולם לא מתרגם זאת לתמיכה במחנה פוליטי אחד או חלילה ברדיפת מחנה פוליטי שני. למרות זאת ולמרבה הצער, המיעוט רב הכוח, שהתכנס אתמול בכיכר, מוליך את המדינה לתהליך "השלום" כבר שנים ארוכות. את פירותיו הבאושים אנו רואים מכל עבר, אך לא לומדים מכך דבר.
למאמר באנגלית - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
