ילדים, עשיתם טעות? תאכלו את הדייסה שבישלתם
לפעמים אנחנו עושים טעויות בחיים. ועל טעויות משלמים. אנחנו אוכלים את הדייסה שבישלנו, בולעים, נחנקים ולומדים את הלקח. או שלא. ומה קורה כשהילדים שלנו עושים טעויות? מלי גרין מתלבטת האם להציל אותם או לתת להם לאכול את הדייסה שבישלו
"מה קרה?" נחרדתי וחפנתי את ראשה בין כפות ידי.
"אני בוכה בשקט. אני לא רוצה שוורדית תשמע אותי, אמא. אני כבר עייפה ורוצה ללכת לישון. מספיק היא שיגעה אותי כל הערב..."
"במה את רוצה שאני אעזור לך?..." שאלתי את הילדה הבוכייה. רחמי נכמרים עליה וכולי מפורקת מבפנים.
"ששש... אמא. תדברי בשקט. היא יכולה לשמוע", שירה ניסתה להחניק את יבבותיה.
"אבל אמא, בבקשה!"
היא בישלה את הדייסה. אפילו חרכה אותה קצת. קשה לה לבלוע אותה מכפית המציאות. הכול התחיל לפני שבוע. שירה הגיעה אלי מרוגשת: "אמא, את מסכימה שנארח את וורדית אצלנו למשך השבת?"
"לא נראה לי מתאים", עניתי באופן אוטומטי, בלי לחשוב פעמיים. שירה פקחה מולי זוג עיניים: "אבל אמא, את תמיד שמחה לארח את החברות שלי. זוכרת שאירחנו את ציפי ואת יעלי, ופעם גם את חגית?"
לא הייתי זקוקה לאישוש להכנסת האורחים שלי, אבל ידעתי שלארח את ורדית שבת שלמה זאת טעות בשביל שירה. ורדית היא ילדה שתלטנית, ושירה עדינה ביותר. תמיד כשהן ביחד יותר משעה – פורצת מריבה. ורדית אומרת לשירה מה לעשות, פוקדת, צועקת, נוזפת, גוערת. איך היא תעמוד בשבת שלמה במחיצתה?
"אבל אמא, בבקשה! את חייבת להרשות לי", וכך התחילו ימים של תחנונים, ובסוף נכנעתי. "טוב, בסדר", אין חכם כבעל הניסיון. ורדית הופיעה ביום שישי בצהריים, ולמרבה הנס, המריבה הגדולה עדיין לא פרצה. עכשיו השעה היתה כמעט עשר, ושירה עייפה ומותשת מערב שלם בחברתה, שכלל: "תביאי לי כוס דווקא מהסט הזה", "תוותרי לי על המשחק שלך", "אני רוצה עוד גלידה", "תני לי למדוד את החצאית שלך!"
הפקודות זרמו, וכשהגיעה שעת לילה מאוחרת, שירה רצתה לישון, ואילו ורדית רצתה לפטפט עד אור הבוקר. כששירה הראתה סימני הירדמות, משכה לה ורדית את השמיכה, טלטלה אותה ואף איימה לשפוך עליה כוס מים קרים, אם תעז לישון. עכשיו היא עומדת בוכייה מול תוצאות מעשיה ודורשת ממני התערבות מהירה.
ילד צריך לעמוד מול תוצאות מעשיו
רק השבוע נאמתי את אחד מאותם נאומי פרווילגיה השמורים לאם לאחר שנות ניסיון אמהות ארוכות. "אז מה את אומרת, לא לוותר?" החמיצה עירית את פניה.
"בוודאי שלא! הוא בישל את הדייסה, שיאכל אותה. ילד צריך לעמוד מול תוצאות מעשיו", הבן של עירית בזבז את דמי הכיס שלו על ארטיק גדול ומיוחד בטעם מנטה. הטעם לא ערב לחיכו, והוא ביקש כסף לארטיק נוסף.
באותה שנייה נזכרתי בדודו, שהחליט שלא להצטרף לאחיו שהחליטו לחסוך את דמי הכיס במשך תקופה ארוכה, כדי לרכוש משחק אלקטרוני שמשך את תשומת לבם. "אני רוצה לקנות משהו אחר", הוא ביקש לפדות את הקרן שלו בצורה יומיומית.
"אתה תתחרט", היתרה בו שימי.
"לא אכפת לי. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו!" לא התערבתי, כי אני בדעה שילדים צריכים להתנסות מגיל צעיר בהחלטות, אפילו כלכליות קטנות, ובתוצאות מעשיהם.
"למה אתה קונה מהחבר שלך פוגים?" המשיך שימי לשאול.
"כי יש לו פוגים יקרים".
"אבל דודו, עונת הפוגים עומדת להסתיים. כמעט אף אחד לא משחק בפוגים", ניסו אחיו לשכנע אותו.
והוא עקשן, לקח את השקלים שלו בחזרה, פירק את השותפות לקניית המשחק המיועד עם אחיו, וכעבור חצי שעה חזר עם פוגים חדשים. כעבור שבועיים, כשכולם הלכו לקנות ביחד את המשחק היקר, הוא ניגש אלי והתחנן לכסף.
"דודו, אתה החלטת לבזבז את דמי הכיס שלך על פוגים", הזכרתי לו. בלב שלי המשכתי את ההרצאה. איך עירית אומרת: "תתמודד. בישלת דייסה, תאכל אותה".
אוכלים, בולעים ולומדים את הלקח
ומה עם חיים שהתחנן שארשום אותו לחוג נגרות? "אבל חיים, חייבים להתחייב על שנה מראש, אתה בטוח?" מאז שאני מכירה את חיים, תחלופת החוגים שלו מהירה יותר מהחלפת עונות השנה. שאלתי את מרכז החוג האם אפשר להירשם לחודש ניסיון, אבל הוא סירב נחרצות. שיעור ראשון לניסיון חינם, ואחר כך יש לשלם מראש על כל השנה ואין אפשרות לצאת באמצע.
ובדיוק כפי שניבאתי, חודשיים לאחר מכן, אני פוגשת את חיים בבית. "אין לך חוג היום?".
"אני לא הולך לחוג הזה יותר. זה משעמם. נמאס לי". ידעתי. פשוט ידעתי. האם להכריח אותו ללכת? לתת לו לשאת בתוצאות מעשיו או לוותר לו?
כן, כולנו מבשלים דייסות ונאלצים לאכול אותן. חלקן נסבלות, חלקן איומות. כמה פעמים אנחנו כמבוגרים נאלצנו לאכול את הדייסה שבשלנו, בלענו, נחנקנו, ולמדנו לקח, או שלא.
האם באמת התחייבתי לעורך להכין ידיעות פה ושם לעיתון החדשות? אז למה הסכמתי בשבוע שעבר לכתוב משהו שלא בתחום אחריותי, ואשר כלל לא אקבל עליו תשלום? רק כדי לקנות כמה נקודות זכות בעיניו? לאחר מכן מצאתי את עצמי מול ים של מטלות, מתחרטת, אבל כבר לא היה לי למי להעביר את המשימה...
"חבל שהבטחתי לחברה לאפות בשבילה שלוש עוגות לשבת בר המצווה. אין לי מתי", הפרטנר נאנח אחרי יום עבודה מתיש, ורץ לשטוף את קערת המקצפים בפעם הרביעית, כי ערבבתי את הדייסה מעל אש ההבטחות.
הפתרון: שתי קערות דייסה
לעיתים תכופות אני עומדת מול דייסות מבושלות של ילדים וחושבת איך להתמודד. האם להתערב או לא. ועכשיו, בליל שבת, אני עומדת מול הדייסה של שירה, הבת שלי. האם אנחנו צריכים לתת לילדים שלנו גלגל הצלה בכל פעם שהדייסה שהם בישלו נשרפה?
ואולי ההפך? הנה ההזדמנות להעביר את הילדה כור היתוך בחיים. גם היא מסוגלת בראשה הקטן והחמוד להבין שאולי כדאי להקשיב לעצת מבוגרים ממנה. לא לפחד לומר "לא", לכך שוורדית השתלטנית מזמינה עצמה לביתנו ו"מנדנדת" לשירה כל יום שתשיב תשובה חיובית, ולכן שירה נאלצת לנדנד לי...
"אמאאא!" אני מנגבת את דמעותיה. דייסה או לא דייסה הלב שלי חישב להישבר. ריחמתי עליה. הרחמים שטפו כל חלקת חינוך. וכך נולדה פשרת הדייסה הכפולה: נכין שתי קערות. אחת קערת דייסה שאין מה לעשות, היא תאכל אותה, וקערה נוספת אליה אשפוך את שאריות הדייסה, כדי שהיא לא תאכל אותה עד הסוף המר.
נשמע אידיוטי, אבל בשבילי זה באמת היה הפיתרון הכי מוצלח. "לכי למיטה, אני כבר מגיעה!" שירה נגבה את הדמעות, ואני ניגשתי אל חדרה כעבור מספר דקות.
"בנות, אני מאד מצטערת. אני עייפה ואתן כל הזמן מפטפטות. זה מפריע לי לישון, מה גם שעוד מעט כל הקטנים יתעוררו. שירה, אני רוצה שתעברי לישון בחדר עם רותי, ואת ורדית תישארי לישון כאן, לצידה של מימי. לילה טוב, חמודות".
לא החזרתי את ורדית הביתה. מחר בבוקר, שאריות הדייסה יחכו להתמודדות של שירה. אבל הלילה - אני נותנת לה כמה שעות הפסקה. אם הייתי מסרבת, הייתי מתייסרת ימים ושעות. דייסה או לא דייסה, האמא שבי נצחה.
- מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
