הזכיר לך שאתה חי
הסופר נורמן מיילר אהב לקחת סיכונים - בשביל הפוליטיקה, בשביל התרבות ובעיקר בשביל עצמו. הוא מעולם לא התבייש להיראות מגוחך ואולי בגלל זה סלחו לו על הכל. פרידה מסופר גדול שידע לחיות טוב
מיילר. בראיון לרגל יום הולדתו ה-80 בביתו שבברוקלין הייטס בניו יורק (צילומים: איי.פי)
"אני זוכר שהערצתי את חוצפתו של מיילר, למרות הפקרותו. ואני מניח שאי אפשר להעריך את האיש מבלי לקחת בחשבון את שתי היכולות האלה. קשה לי לדמיין את השדה התרבותי בלעדיו". כותב האצ'ינס ומצטט מכתב שכתב ג'ורג' אורוול לדיוויד אסטור ב-1949, חודשים ספורים לפני מותו: "קראת את העירומים והמתים?" שואל אורוול, "הוא ממש טוב. הספר הטוב ביותר שנכתב עד כה על המלחמה האחרונה".
מיילר עם ג'קלין אונאסיס במסיבה בניו יורק. 1978
מיילר אכן העריך לקיחת סיכונים, כותב הא'צינס. לא בתור רעיון, אלא גם בעצמו. הוא לא חשש להיראות מגוחך. פעם כמעט איבד עין בקטטה בבר משום שחשב שמישהו רמז שיש משהו הומוסקסואלי, לא בו, אלא בכלב שלו. כל אלה, כולל הדקירה של אחת מנשותיו (כדי לגאול אותה מהסרטן, לטענתו) גרמו לאנשים, כולל האישה ההיא- לחפש דרכים חדשות
לסלוח לו.
מיילר ואשתו אדלה בבית המשפט ב-1960, אחרי שהואשם בדקירתה. כמו כולם היא סלחה לו
איכשהו נורמן מיילר תמיד הזכיר לך שאתה חי. החיוך הזחוח והמחוצף המפורסם שלו היה משהו שאפילו אויביו לא יכלו אלא לקנא בו. נורמן מיילר לא היה נורמן מיילר בלי החוצפה שלו, כותב היצ'ינס. הוא היה מנסה כל דבר לפחות פעם אחת, ממשחק ועד בימוי, מאגרוף ועד בישול, ואם זה לא הצליח, אז מה, היה שווה לנסות.
מיילר ב-1960, מובל מבית המעצר אחרי שהואשם בתקיפת אשתו. הזכיר לך שאתה חי
"מיילר נהג לומר לי", כותב היצ'נס, "שמבחינה פוליטית הוא שמאלני שמרן, ובתיאור הדון קישוטי הזה יש גוון של אמת. אולי יותר מכל דבר אחר מיילר היה ליברטריאני ואויב של כל שיטה או מערכת אמונות שקשורה בצנזורה ביקורתית (פמיניזם) או ביומרה גרנדיוזית (קומוניזם/קפיטליזם)".
מיילר ב-1966 בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם בניו יורק. היה בו משהו דון קישוטי
אחרי שסיים את לימודי בהארווארד ב-1943 שרת נורמן מיילר 18 חודשים באוקיינוס השקט בדרגת טבח ראשון, וזה מה שסיפק לו את החומרים לכתיבת ספרו הראשון "העירומים והמתים" שראה אור ב-1948 והקנה תהילה חסרת תקדים לצעיר בן ה-25 בלבד. לאחר מכן כתב מיילר עוד שני רומנים "חוף ברדברי" (1951) ו"גן הצבאים" (1955) שלא שחזרו את ההצלחה הביקורתית של הספר הקודם. בתקופה ההיא כבר חי מיילר חיים של סופר מבוגר, עבד בהוליווד, התחתן והלך בעקבות סופרים כמו פיצג'רלד, דוס פאסוס והמינגווי ונסע לפאריז.
מיילר ב-1965 עם מוחמד עלי במרפסת של מלון סן-חואן. אהב אגרוף וידע לכתוב עליו
ידידו הטוב שם, הסופר ג'יימס בולדווין, תאר אותו כ"בעל ביטחון, רברבן, מלא חיות ואוהב - צועד ברחובות פאריז כמו גלאדיאטור". עם זאת, כותב קמפבל ב"גארדיאן", חייו הסוערים של מיילר לא אפשרו לו להתמקד בכתיבת פרוזה טובה באמת. מפני שהיה כל כך מרוכז בעצמו, לא היה לו את המרחק הדרוש מהדמויות כדי לכתוב אותן לשם עצמן, מבלי לכפות עליהן את השקפותיו שלו. יותר מכתיבת רומנים, כותב קמפבל, הצטיין מיילר בכתיבת ספרות לא בדיונית.
מתוך יותר מ-40 ספרים שכתב, ספרו הטוב ביותר, בעיני קמפבל הוא "שירת התליין" שראה אור ב-1979, ובו משלב מיילר בין שתי הקריירות שלו - כעיתונאי וכסופר. הספר מבוסס על חייו של גרי גילמור שהוצא להורג ב-1977, הראשון שקיבל עונש מוות בארה"ב אחרי ארבע שנים של מורטוריום. "הספר הוכיח את שליטתו של מיילר בסגנון לירי פשוט, בשעה שהמוניטין שלו נבנה על סגנון בארוקי, משפטים מורכבים, עמוסי רעיונות עד לנקודה של גאונות או טיפשות מוחלטת", כותב קמפבל.
מיילר ב-1993, עם גיי טאלס, סוזן סונטאג וגור וידאל בניו יורק. חי טוב מדי
בפברואר השנה פרסם "הגארדיאן" ראיון עם הסופר, לרגל צאת ספרו האחרון "הטירה ביער". הספר מספר על ילדותו של היטלר מפיו של שטן השוכן בגופו של קצין אס.אס. "בנקודה מסוימת", אומר מיילר בראיון, "אתה מצחקק לעצמך ואומר 'הו, זה הולך להרגיז אותם'. אי אפשר שלא להזדהות במידה מסוימת עם הגיבור (היטלר), כך שהספר יהיה מאוד פוגעני בעיני יהודים. הם לא יאהבו אותו. הימנים ישנאו אותו – מה, אלוהים הוא לא כל יכול? לא רחום וחנון? אני מניח שתהיה התנגדות חריפה." הוא ממשיך ומתענג, "גם הרבה רדיקלים לא יאהבו אותו, כי רוב הרדיקלים מאמינים שלדבר על אלוהים ועל השטן זה מנוון".
מיילר בראיון שנערך בביתו ב-1998. כל חייו חשב על היטלר
אבל כל זה הוא רק התגרות. מיילר נולד ב-1923 למשפחה יהודית וחייו ומוצאו קשורים באופן בלתי נפרד בכתיבה שלו. "ב-1932", הוא אומר בראיון, "אמא שלי ידעה שהיטלר עומד להיות אסון ליהודים, כך שהיטלר היה איתי מאז גיל תשע. כל חיי חשבתי עליו. ממה האיש הזה עשוי? זה תמיד ריתק אותי. הוא היה סוג של רשע שאי אפשר להבין. היטלר חילל את גבולות הנאורות", הוסיף מיילר בראיון. "אין שום דבר בחוכמה של הנאורות שמאפשר לך להבין את היטלר. הוא מעל ומעבר לכל קנה מידה. הנזק האמיתי שהיטלר עשה ליהודים", הוא אומר, "אחרי שרצח שישה מיליונים, הוא החרבת מוחם של הניצולים. לפני היטלר, המוח היהודי היה חקרני יותר והרבה יותר מעודן".
