נוכחות נפקדות

רציתי לברך ולשמוח ביוזמה החדשה של מפעל הפיס, כפי שאני שמחה בכל מיזם לעידוד הקריאה שיוצא תחת ידיו של תאגיד ההימורים הזה. הפעם מדובר בתוכנית של מועצת הפיס לתרבות ואמנות להקמת מועדוני קריאה למבוגרים, בעיקר בפריפריה (כולל יפו, רחובות וירושלים). וכך זה יעבוד: ועדה בחרה 30 ספרים, מחציתם מספרות העולם וגם 15 מקוריים. הפיס יקנה ויפזר בספריות ציבוריות, יאותרו מנחים מקצועיים מקומיים שיקיימו "סדנאות" סביב 10 מן הספרים הנבחרים הללו במשך שנה, לכל ספר יוקדשו שלוש שעות דיון, המשתתפים ישלמו תשלום סמלי בלבד – וכולם עד אחד ישמחו מאוד: מפעל הפיס, כי המיזם עולה לו רק 420,000 שקלים בשנה ומייצר יחסי ציבור מצויינים, היוצרים המקוריים שירוויחו עוד אגורה ורבע בתמלוגים, המו"לים שירוויחו כמה שקלים, המנחים (כנ"ל), והציבור בכללותו, שייצא נשכר מאפשרות קיומו של מועדון קריאה שכזה.

כתושבת פריפריה, כמי שמתגוררת בצפון הנידח, אני יכולה להעיד על קיומן של כמה וכמה יוזמות מקומיות כאלה, על מועדוני קריאה קטנים ותוססים ומלאים בשוחרי-ספר לרוב: לא מדובר במועדונים חברתיים, למרות שפה ושם נרקמים קשרים בין הנוכחים וגם מביאים עוגות. כלומר, מביאות. כי הנוכחים הן בעיקר –מה לעשות – נוכחות.

מאז ראשיתו של הרומן האירופי, נשים קוראות יותר מגברים. גם בישראל, גם ב-2007. כשתכתתו רגליים לכל "ערב ספרותי" שהוא, תמיד תמצאו בקהל יותר נשים. גם בשבוע הספר, גם בחנויות ספרים. ייתכן שעובדה זו נעלמה מעיניהם של האנשים הטובים במפעל הפיס – אבל וודאי לא מחברי הוועדה, קובעי הטעם שבחרו את רשימת הספרים.

שלושתם ראויים ומכובדים וצריך לברך על נכונותם לתרום מן הידע שלהם לתועלת הציבור. פרופ' נסים קלדרון, פרופ' אורי ברנשטיין, ד"ר אריאל הירשפלד, ודאי הקדישו מחשבה מרובה לבחירה. ברשותכם, נבדוק את התוצאות.

15 ספרים מספרות העולם: הכותבים הם פרנץ קפקא וברונו שולץ, תומס מאן ואיסאק באבל, טולסטוי וצ'כוב, סקוט פיצג'ראלד ואלבר קאמי, אוסקר ויילד ויליאם פוקנר והמינגווי. אה, ומארגריט יורסנאר. אחת ויחידה שנמצאה ראויה מתוך חמישה עשר.

אם תבחנו את הספרים, מ"הזר" ועד "תוף הפח", מ"חנויות הקינמון" ועד "גטסבי הגדול", מ"מוטל בן פייסי החזן" ועד "מותו של איוואן איליץ" – תמצאו שכל גיבוריהם, ללא יוצא מן הכלל, הם גברים. כן, גם גיבורה של האחת ויחידה שנמצאה ראויה להיכלל במועדון הסיפורת העולמית לתועלת קוראי הפריפריה. את מרגריט יורסנאר היללו בשעתו בין היתר על יכולתה לבצע טרנסווסטיזם ספרותי מוצלח ולחדור יפה כל כך לתודעתו של גיבור-גבר.

אבל העולם הלא מלא גם בסופרות ראויות. איך נשכחו? האם אי אפשר היה, למשל, לגלות שווירג'ינה וולף, טוני מוריסון, נדין גורדימר, נטליה גינזבורג ואנג'לה קרטר ואלזה מורנטה ואייריס מרדוק וגרייס פיילי – ואלה רק חלק מן הסופרות ששמותיהן עולים בדעתי תוך כדי הקלדה (זועמת). יש עוד עשרות סופרות ראויות שכתבו במאה העשרים – ורובן כתבו על אודות חייהן של נשים. אבל החיים הספרותיים הללו והנשים הללו לא נמצאו, כנראה, טובים די הצורך לשמש חומר קריאה למועדוני-פריפריה.

דיקטטורה של טעם

ונעבור לספרותנו שלנו, ומה נמצא ברשימה? את אתגר קרת ויעקב שבתאי, יובל שמעוני וגדי טאוב, עמוס עוז (פעמיים. גם "מיכאל שלי", גם "סיפור על אהבה וחושך"), מאיר שלו ומשה שמיר, חיים באר ויהושע קנז, א"ב יהושע וש"י עגנון וגם אנטון שמאס, על תקן הערבי – ורונית מטלון, אחת ויחידה, מכל הסופרות שקמו בישראל מאז דור תש"ח ועד היום. לא שולמית הראבן ולא עמליה כהנא-כרמון, לא יהודית הנדל ולא רות אלמוג, סביון ליברכט, אורלי קסטל בלום, צרויה שלו, אלונה קמחי ועוד נשים שכל קוראת יכולה למנות בין הסופרות הטובות שפועלות כאן, ממש בימינו –אף אחת לא נמצאה ראויה.

ובמה עוסק הספר האחד והיחיד מתןך 30 מומלצים לפריפריה שנכתב מתוך נקודת מבט נשית ובקול של "אני-מספרת"? בעיקר בזכרונות על אודות בן משפחה חמקני ונעלם. בן ולא בת. "שרה, שרה" של רונית מטלון שעוסק בעיקר ביחסים בין נשים: לא נבחר.

כל רשימת ספרים מומלצת, יהיו מחבריה אשר יהיו, היא בסופו של דבר דיקטטורה של טעם. אבל כאן, כשרק שניים מתוך 30 הסופרים הן סופרות, כשאין, פשוט אין, ברשימה ספר אחד ובו גיבורה ראשית במקום גיבור, כשאין בו אפילו כותר אחד שמתייחס איכשהו לחייהן של נשים וכשרוב הקוראים הפוטנציאליים במועדונים שלהם מיועדת הרשימה הן קוראות – הדיקקטורה, במחילה, היא גם דיקטטורה שוביניסטית. ואיך זה אמור להסתדר עם היומרה החינוכית והתרבותית של מפעל הפיס, קשה לי להבין. אולי בגלל שאני אישה.