אחד שיודע
"הטוקבקיסטים" הוא הדיל הדוקומנטרי הכי משתלם שמחכה בטלוויזיה שלכם. מצחיק עד דמעות, מרגש, נעים בעין ומושקע. צביקה בינדר עשה את הבלתי יאומן, והפך נושא עם פוטנציאל לשעמום ליצירת מופת
ה"טוקבקיסטים" מחזיק בנקודת פתיחה מצוינת. סרט שעוסק בנו. כמו שהברנז'ה אוהבת לקרוא ידיעות על עצמה, ככה אנשים יתעניינו בסרט על טוקבקיסטים. כי בסופו של יום, כולנו טוקבקיסטים.
אבל נכון גם שחלקנו יותר. שניים מחלקנו הם יגאל שפתי-כהן ודב בינדר, שבזמן שישנתם הספיקו לסמן יפה יפה את הטריטוריה שלהם ברשת, ולעשות את מה שעם ישראל עושה הכי טוב, כנראה (טוב, אולי חוץ מאוהדי בית"ר) - להתבטא.
בינדר הוא אבא של במאי הסרט, צביקה בינדר, שנקודת המוצא שלו היא "בוא נבדוק למה אבא עושה בושות". שפתי-כהן הוא כבר טווס ססגוני שהרוויח במחיר של דלקות פרקים בידיים והרעלת קפאין מתקדמת את התואר "מלך הטוקבקים". שניהם מובילים את הסרט הדוקומנטרי בנחישות וברגישות, כמו שרק נהג משאית עם חגורה שחורה בידע כללי ואיש שחי עם אמא שלו בת ה-97 מסוגלים.
מה אפשר להגיד על מוצר כמעט מושלם? - וגם הכמעט הזה הוא רק בגלל שכמו שאמרה המורה שלי בתיכון: "100 זה רק לאלוהים ול'עמוק באדמה'" - כי בינדר עשה את הבלתי יאומן. לקח נושא מיזנטרופי עם פוטנציאל נפיץ לשעמום והפך אותו לממתק מפתיע שמתחיל בבלוטות הצחוק, מחליק בגרון, לא שוכח לעבור דרך הלב ומחלחל עם הדם אל המוח. בעדינות חומלת הוא מקלף את שני הגיבורים שלו במלוא תפארת הטיפוסיות שלהם, בלי להגחיך אותם לרגע.
מופת דוקומנטריסטי
בעדינות ממזרית, בלי לפספס אף ניואנס, בינדר הצליח לקמט את האבסורד – הוא לקח שני אנשים עם אג'נדה קיצונית, שלא לומר התמכרות (לומר, לומר), והצליח לשלוף אותם מהסטיגמה ולהציג אותם באור אנושי ומעורר אהדה. כשבינדר האבא מספר איך אבא שלו לא האמין לו כשהוא היה ילד, למרות שהוא אמר אמת, או מתוודה שלא אכפת לו כבר שלא מקשיבים לו בבית, במבט מיוסר שאומר הכל חוץ מזה, זה עושה חשק להוציא לו בעדינות את העכבר מהיד ולתת לו חיבוק גדול. ככה קיבלו הצופים הצצה פסיכו-אנליטית לשורשי התופעה, ובינדר הצעיר הצליח לצאת למסע שורשים בלי לזוז מהמחשב.
"הטוקבקיסטים". בינרד האב במקומו הטבעי ליד המחשב
בינדר לא אומר המון דברים שלא ידענו קודם. אנחנו יודעים מי האנשים שעובדים בטיקבוק מטעם עצמם, דעתנים כפייתיים משהו שמאמינים שיש להם כוח להשפיע, או פשוט אנשים עם צורך נצחי להתפרק איפה שהוא. אנחנו מכירים גם את הטוקבקטסים שכירי המקלדת. חוק הטוקבקטיסים? היינו גם שם.
אבל לצד כל אלה משתרבבות גם כמה תובנות מעניינות. חשבתם פעם על
זה שפריקה מהירה של המטען ברשת מחליפה היום את המחאה הציבורית? למה שהאיש הקטן יצא לרחוב כשהוא יכול לצאת לאינטרנט? או הגילוי שאבא שלו בעצם לא הפך לטוקבקיסט, אלא היה טוקבקיסט מאז ומתמיד, מה הוא אשם שהפלטפורמה איחרה את זמנו?
יש משהו מהמופת הדוקומנטרי ב"טוקבקיסטים". התחושה שככה אמור סרט כזה להיראות. עם טסטמוניות מעולות, נקיות מבדל שומן ולא שבלוניות, צילום יפהפה ברמה קולנועית, רגעים קורעים מצחוק (אל תפספסו את אמא של שפתי-כהן) ורגעים מרגשים ששזורים בעריכה חכמה ומדוייקת, ואם אתם פוגשים את הגרפיקאי של הסרט הזה, תמסרו לו שאלוהי הדוקומנטרי מסר ד"ש. ככה נראה פרגון למי שמגיע לו. עכשיו תורכם.
הטוקבקיסטים, yes דוקו
