תמיד יהיה פער בין הרצון שלך לשלה כשבוחרים סרט, לכן הסוד של בחירת סרט לשניים הוא כולו בשיווק. כשאתה רוצה לקחת סרט שאתה יודע שהיא לא תאהב, נסה להשתמש בביטויים כמו "סיפורו/ה המרגש של..." או "סיפור אהבה בין..." אהה, ואתה יכול לשכוח מ"נינג'ה, מסע הדמים 4"
פורסם:
16.11.07, 08:30
"נו. אז מה עושים בסוף השבוע?" שואלת החמודה ומבטה דורש תשובה מיידית.
זהו דבר ידוע, מסתבר, שבתוך מערכת יחסים על הגבר להיות ערכת בידור ניידת שכוללת ליצן, קוסם ומדריך בקייטנה, בעוד שהאשה אחראית לאשר או לפסול רעיונות.
טוב, אז יש כמה אפשרויות:
האפשרות הראשונה והכי פחות יצירתית היא פאב. הבעיה עם האפשרות הזאת שחייבים להיות מוכנים מבחינה נפשית לאורגיה ביסקסואלית עם בגדים (נסו פעם למצוא את הדרך לשירותים של פאב בתל אביב בערב יום שישי ללא קשר של דת, גזע או מין. כל הפאב ילטף לכם את התחת). שלא נזכיר את מצוקת החנייה, שגדלה עד כדי כך שבאזורים מסוימים אם מצאת חנייה אתה מקבל מיידית דירת שלושה חדרים חינם באותו אזור.
האופציה השנייה היא ללכת לסרט, אבל לשלם 70 שקל לא כולל פופקורן ושתייה כדי לשבת מאחורי שחקן NBA ותיק (חוק מרפי אומר שהוא תמיד יהיה מעל שני מטרים, תמיד עם תספורת אפרו ענקית ותמיד יישב דווקא לפניך) שמתמזמז כל הסרט עם מה שנראה כמו החבר שלו לנבחרת האולסטאר רק ממין נקבה פשוט לא כל כך קוסם לי (מחשבת אגב: למה אי אפשר לחלק את יום שישי לאזורים? כל פעם אזור אחר בארץ יהיה ביום שישי, כך יהיה אפשר להקל על העומס במקומות הבידור).
חוק בלתי כתוב אומר שאם לא עשית כלום בסוף השבוע, זהו סוף שבוע מבוזבז, והוא יימחק מהפרוטוקולים עד שיעלה שוב בטיעון של "אנחנו אף פעם לא עושים שום דבר".
"אז מה? לא נעשה כלום בסוף שבוע?" החמודה היא היחידה בעולם שמסוגלת לאיים בצורת שאלה.
"גם את יכולה לחשוב על משהו", אני יורה לעברה במהירות.
כמו שני אנשים שמשחקים "מסירות" עם רימון יד בלי ניצרה
מהמשפט הזה גולשת השיחה למשהו שנראה כמו שני אנשים שמשחקים "מסירות" עם רימון יד בלי ניצרה, אתה יודע שעוד מעט זה ייגמר, אבל אין לך מושג איך תצא מזה. ואז היא זורקת את המשפט הגאוני: "טוב. אז בוא ניקח סרט DVD ונישאר בבית", אכן, לחמודה תמיד יש רעיונות טובים. אני אוהב להזכיר לה שהיא ירשה את זה ממני.
"סבבה. מחר אני אלך ואני אבחר סרט", אני מכריז.
"לא!" מזדעקת החמודה בעודה זוכרת את הניסיון שלי להכין מרק עם עוף בטעם ביסלי פלאפל (אתה יודע שזה באמת גרוע כשאפילו החתולים בשכונה לא נוגעים בזה). "מחר אני באה איתך ונבחר יחד" (כלומר, אתה יכול לשכוח מ"נינג'ה, מסע דמים 4").
למחרת מגיעים לספריית וידאו באזור תל אביב, מקום שמאכלס בתוכו כל סרט שאי פעם יצא לאקרנים, למעט "שודדי הקאריביים 3". במקום עובדים סטודנטים לקולנוע וסינופילים שהיקף ידיעותיהם על סרטים הוא אדיר. הבעיה שאם אתם ניגשים ומבקשים סרט שהוא לא יצירת מופת, אתם בדרך כלל זוכים למבט של "אתה הקוזאק שאנס את סבתא שלי!".
"טוב", מכינה אותי החמודה לפעולה, "בוא נמצא סרט ונזוז, כי אני רוצה לעבור גם בחנות נעליים" (מחשבה: חנויות בגדים ונעליים גורמות לי להרגיש כמו קרוקודיל במפעל לחגורות. אתה יודע שהסוף קרוב, אבל אין לך הערכת זמן מדויקת).
תמיד יהיה פער בין הרצון שלך לשלה כשבוחרים סרט, ולכן הסוד של בחירת סרט לשניים הוא כולו בשיווק. כשאתה רוצה לקחת סרט שאתה יודע שהיא לא תאהב, נסה להשתמש בביטויים כמו "סיפורו/ה המרגש של..." או "סיפור אהבה בין...".
'סיוט ברחוב אלם' - סיפורה של ידידות אמיצה
דוגמה: "היי, 'סיוט ברחוב אלם' - סיפורה של ידידות אמיצה בין חבורת תיכוניסטים לשרת גידם הלוקה בפסוריאזיס", אני מנסה את מזלי. את החמודה, מסתבר, לא עשו באצבע.
"אבל מאמי, אתה יודע שיהיו לך אחרי זה סיוטים", שואגת החמודה בקולה הדקיק וגורמת ל-23 עיניים (היה אחד עם פזילה) לסור לכיווני (זה בסדר, לא יצאתי פרייר: אחר כך, בחנות לנעלי נשים, אני שאגתי מהקצה השני של החנות שאין להם את זה במידה 47).
החמודה מגיעה עם סרט, וגם לה שיטת שיווק משלה: "מאמי, אתה זוכר את השחקן ששיחק ב'ג'ארהד'? אז הוא משחק גם בזה". על העטיפה שני בוקרים עצובים, והכותרת "הר ברוקבק", מסוג הסרטים שהם כמו החלקה אמנותית: גם אם אהבת, אתה לא הולך לספר את זה לאף אחד.
"מה עם 'מהיר ועצבני'?" אני שואל בתקווה.
"עזוב. הספיקה לי הנסיעה לאילת ובחזרה איתך", היא עונה בציניות.
"אולי 'אהבת בשר ודם'?" היא יורה לכיווני בזמן שהיא עומדת ליד מדף אלמדובר, המתמחה בטלנובלות מעל למאה דקות.
"אני מצטער, אבל סרטים שמתחילים במילה אהבה גורמים לי נרקולפסיה", אני משיב במהירות. "מה עם 'שר המלחמה'? סיפור אהבה מרגש בין סוחר נשק לבין 250 טון תחמושת בתוך מכולה".
עצביה של החמודה מתחילים להתערער. היא פונה לכיוונים מסוכנים. "אולי 'איך לאבד בחור בעשרה ימים?'".
אני שותק, הערה צינית פה עלולה לגרור את הסרט החדש "איך לתת מכות רצח לבחור בספריית וידאו" (מצולם כולו במצלמות אבטחה), וכשהיא מרביצה זה נראה כמו סרט של טרנטינו.
ואז, באקט של ייאוש, שולפת החמודה את הסרט "שמש נצחית בראש צלול" - גם דרמה, גם ג'ים קארי, וגם ההיא ששיחקה ב"ספיידרמן".
ברכה עתיקה שלא כתובה באף מסכת אומרת כנראה "ברוך המלהק קומיקאים לדרמות". שישי בערב מגיע, הסרט בהיכון על הדויד, ואני הולך להכין פופקורן.
"שלא תעיז להתקרב למיקרו", אומרת החמודה, זוכרת היטב את הפעם שכמעט העברתי את כל תכולת הדירה מתל אביב לפרדס חנה בחמש שניות (לא היה לי מושג שמיקרוגלים לא מגיבים יפה למחבתות ממתכת).
מכבים את האור, נשכבים על הספה ומתחילים לראות את הסרט.
יש משהו בלשכב על הספה, בחדר חשוך, כשהפנים שלך קבורים עמוק בראשה של מישהי, שלא מאפשר לך להתרכז בסרט. וכך, 20 דקות לאחר שהסרט התחיל, שני הצדדים כבר לא צופים בו, אלא עסוקים בעניינים אחרים לגמרי על הספה.
כך שזה ממש לא משנה איזה סרט לוקחים, בעצם, כל עוד אפשר לענות על השאלה "מה עשיתם ביום שישי?" בתשובה הניצחת "ראינו סרט בבית".
