פרשת המים

לפני קצת יותר מעשר שנים, ביום חורף גשום, הזדמנתי לבסיס חיל הים בחיפה. העילה: פגישת רקע עם מפקד שייטת הסטי"לים, ובהמשך גם הפלגה קצרה. וכשאני אומר הפלגה, אני מתכוון עם גלים גבוהים וארוחת צהריים שבה חצי מאיתנו הקיאו עוד לפני שטעמו, כולל כמה ימאים מנוסים. מי שלא הקיא היה מפקד השייטת; אפשר היה לקלוט ברגע שהוא ניחן באותו מרכיב פיזיולוגי/ פסיכולוגי שמבדיל בין אלה מאיתנו שחוטפים בחילה רק מלהסתכל על הים, לאלה שהחיוך שלהם גדל ביחס ישר לגובה הגלים.

הייתי אז כתב צעיר יחסית, והסטי"לן בחן אותי ארוכות. הוא תיחקר ושאל וניהל סמול־טוק ממושך לפני שהודיע ש"אתה מוצא חן בעיני" ו"אפשר לדבר איתך". ולדבר מבחינתו זה לדבר: שעתיים של מונולוג בלתי פוסק על חשיבותו של חיל הים, ועל כמה טראגי שמדינת ישראל לא ממש מבינה אותה.

הייתי לגמרי לא מוכן להתפתחות הזאת. לא כל יום יוצא לכתב טירון לקבל סקירה כל כך מקיפה על מושא סיקור מרכזי - ובטח לא עם כל כך הרבה ביקורת ומסקנות מרחיקות לכת. ידעתי כמה דברים על חיל הים לפני היום הגשום ההוא, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את מעמדו האמיתי: לא רק החיל הכי קטן בצה"ל, אלא גם הכי מקופח.

בחודש שעבר חזרתי אל השיחה ההיא עם מפקד שייטת 3 ואל המחברת שבה רשמתי את מה שאמר. לא עשיתי את זה סתם כי נתקפתי נוסטלגיה, אלא כי אותו אלוף משנה שדיבר איתי אז מונה עכשיו למפקד חיל הים. כמו כמעט כל דבר שקשור לחיל הזה, גם ההודעה על מינויו זכתה לכיסוי ועניין מועט, אבל אלי "צ'ייני" מרום הוא לא רק הקפטן החדש. עם קצת מזל, הוא גם האיש שיכול להעלות את חיל הים כולו בחזרה מהמצולות.

הטיל שהוריד ספינה והציל צי

דן חלוץ אמר עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל שכדי להפוך את חיל הים ליעיל באמת, צריך לעשות ממנו בסיס בחיל האוויר. בשיחה אחרת אמר שהוא מוכן לתת למפקדי חיל הים טייסת שלמה של מטוסי אף 16, שתחליף את הספינות ותטביע בשבילם כל מה שירצו. זה לא נאמר ברצינות, אבל מאחורי ההומור־של־טייסים הזה עמדה תזה שלמה שאומרת ככה: העתיד - ובעצם גם ההווה - שייך למטוסים ולחימוש המדויק. בכל השאר אפשר וצריך להשקיע פחות. וזה נכון בראש ובראשונה לגבי חיל הים, שצריך להתרכז בתפקידו כמשמר חופים.

בצילום: החיל שיש בנים שישמחו יותר להתגייס אליו

חלוץ לא באמת חשב לבטל את חיל הים, אבל הרעיון הכללי הכה שורש. יותר ויותר בכירים בצה"ל התחילו לתהות למה צריך בכלל להשקיע בחיל הים - חיל שלם שמשרתים בו פחות חיילים מאשר בבסיסי חיל האוויר המרכזיים - ושנה אחרי שנה יצאו המפקדים שלו מתוסכלים מדיוני התקציב אחרי ששוב לא נמצא כסף לתוכניות ההצטיידות שלהם. אבל בתוך המגמה הכללית הזאת היה חריג אחד ויחיד, שבמבט לאחור סימן אולי את מה שכולנו למדנו על חלוץ בפרט ועל מערכת הביטחון בכלל רק אחרי מלחמת לבנון השנייה.

כמה שבועות לפני המלחמה כינס ראש הממשלה דיון מסכם על פרויקט הצוללות. זה קרה אחרי שישראל השקיעה מאמצים אדירים בניסיון לשכנע את ממשלת גרמניה לאשר לנו רכש של צוללות חדשות. את המאמץ הובילו מנכ"ל משרד הביטחון ברוב העשור החולף, האלוף (מיל.) עמוס ירון, ומי שכיהן באותה תקופה כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה (והיום כאלוף פיקוד הדרום), האלוף יואב גלנט. השניים ביקרו עשרות פעמים בגרמניה, בדרך כלל בחשאי, ובסוף השיגו את האישור המיוחל: הגרמנים הסכימו להסיר את המיני־אמברגו שהטילו על רכש ישראלי בעקבות האינתיפאדה, ואישרו לבנות במספנות שבעיר קיל - שם נבנו בשנות ה־90 הצוללות דולפין, לוויתן ותקומה - גם את הצוללות העתידיות של חיל הים, שיגדילו את היכולת האסטרטגית ארוכת הטווח של החיל ושל ישראל בכלל. אבל רגע, זה לא סוף הסיפור.

אחרי שהתקבל האישור הגרמני נדרשה ישראל להחליט מה בדיוק היא רוצה. את שלוש צוללות הדולפין קיבלנו בעסקה חלומית - זה קרה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, הגרמנים רצו למרק את מצפונם על שסייעו לעיראקים ונתנו לנו שתי צוללות במתנה ואת השלישית במחיר מסובסד מאוד - והפעם היה ברור שאנחנו צריכים לשלם, ולשלם הרבה. מיליארד יורו בערך, ולא מכיסו של הדוד מאמריקה כמו שאנחנו עושים בדרך כלל, אלא בשקלים שלנו. בקיצור, פרויקט שגוזל נתח משמעותי מתקציב הביטחון. לא משהו שאפשר לעשות על הדרך, אלא שינוי מהותי של התוכניות. וחלוץ התנגד. בהתחלה לכל העסק, ואחר כך לדרישה לרכוש שתי צוללות.

מלקחי מלחמת לבנון השנייה: כיס חירבון 

צוללת אחת זה מספיק, קבע הרמטכ"ל, וייצג בכך לכאורה את עמדת צה"ל כולו. אלא שבכירי חיל הים, עם גיבוי של אנשי מקצוע מבחוץ, הצליחו לשכנע את ראש הממשלה שיש צורך אמיתי בשתי צוללות. בעת מלחמה, אמרו, יותקפו תחילה כל בסיסי חיל האוויר; צוללות וספינות שטח מהוות פלטפורמה חליפית שנכון להשקיע בה.

בסיכומו של דיון החליט אולמרט לרכוש שתי צוללות. מפקד חיל הים יצא לחתום על העסקה בגרמניה - וכשחזר פרצה מלחמת לבנון. 60 שעות בתוך המלחמה הכה הטיל הסיני C-802 בספינה חנית, והחזיר את חיל הים לקרקעית המציאות. מי שחלם רק כמה ימים קודם להפוך לאימפריה ימית, מצא את עצמו נדרש לשנן מחדש את הבייסיקס של ספרי ההפעלה. מי שדיבר על צוללות מתוחכמות שיגיעו לכל מקום וישגרו כל סוג של חימוש, נשלח להתעסק שוב עם האיומים שמרחפים מעל הימאים בערך מאז שהמציאו את הים.

לא ניכנס שוב לפדיחה של חנית. כל כך הרבה כבר נכתב, נאמר ושודר, וחוץ מזה אין לי שום עניין לתת למפקד חיל הים היוצא, האלוף דוד בן־בעש"ט, סיבה לטעון שוב שהתקשורת מחפשת אותו. ממילא הוא הולך הביתה, גם אם באיחור של שנה (וגם אם יש כאלה, בעיקר בחיל הים עצמו, שמבחינתם לא היה צריך למנות אותו לתפקיד מלכתחילה). אבל את זה כן שווה להגיד: בעולם ההפוך־על־הפוך שלנו, פרשת חנית עשתה טוב לחיל הים. היא סידרה לו מפקד חדש, עזרה לו להיפטר מהמחשבות המגלומניות והתניעה בתוכו תהליך של התבגרות. בתור בונוס היא גם יצרה סימפטיה במטה הכללי, שלמד דבר או שניים על מגבלות החיל - והתחיל לחשוב איך מתמודדים איתן.

בואו ניצור מפלצת

השינויים בחיל הים ובסביבתו התבטאו בדיוני התקציב שהסתיימו רק בחודש שעבר. צה"ל שוב התכנס ושבר את הראש איך הופכים מעט מדי כסף לתוכנית עבודה רב־שנתית, שתספק מענה להמון איומים ויכולת לכמה זרועות זוללות תקציב. חיל הים הגיע לדיון הזה עם הרבה תקוות ומעט ציפיות; אחרי מלחמת לבנון היה ברור שצבא היבשה חייב לעבור שדרוג משמעותי, ושחיל האוויר שוב ישאב את רוב הכסף כדי לשמור על עליונות אווירית מוחלטת, כך שהים יקבל מקסימום כמה פירורים. בכירים בצה"ל אפילו אמרו בשיחות סגורות שהחיל לא יקבל שום ספינה חדשה, ויצטרך להסתדר עם מה שיש ועם שתי הצוללות החדשות שכבר הוזמנו.

"מאז הזיגוג הכפול לא שומעים בכלל את התנועה בחוץ"

אם קראתם עיתונים, אתם יודעים איך זה נגמר: בתום הדיונים הוחלט במטכ"ל שחיל הים דווקא כן יקבל ספינת קרב חדשה, בתקציב כולל של כ־240 מיליון דולר (200 מיליון דולר מכספי הסיוע האמריקאי ועוד 150 מיליון שקל מהכיס הישראלי). הצלחה גדולה - הנה, בן־בעש"ט, ניתן לך את הקרדיט שמגיע לך רגע לפני הפרישה - שנותנת תקווה ללבני־המדים וצפויה להפיח חיים בצי המזדקן. לחיל הים יש שלוש ספינות סער 5 בנות כ־15 שנה, ועמוד השדרה המרכזי שלו הן ספינות הנירית (סער 4), שחלקן כבר חוצות את גיל 30; על פי פרסומים זרים יש לישראל 13 ספינות כאלה, ורובן יצטרכו לצאת בשנים הקרובות לפנסיה.

נכון, בחיל הים היו רוצים יותר. ונכון, אומרים שם שספינה חדשה אחת זה לא ממש מספיק מול האיומים הקיימים (וגם אף אחד לא יאמר במפורש את השם "מצרים", למרות שלנגד עיני הימאים עומדת התעצמות הצי המצרי והחשש שיידרשו להתעמת איתו בעתיד). אבל ספינת קרב חדשה זה חגיגה, בטח בקנה המידה המיניאטורי של הנייבי הישראלי. פתאום, אחרי חודשים של חשש לטבוע למעמד של חיל צוללות ומשמר חופים - ברשותכם נשים בצד את שייטת 13, היא לא ממש רלוונטית לעניין הזה - יש פתאום יבשה באופק. והכי טוב, שהפעם זה לא חלום ולא מגלומניה כמו בסיבוב הקודם.

אז, ב־2003, הורה מפקד חיל הים דידי יערי לגבש תוכנית מודרניזציה לחיל. שיחות ארוכות התקיימו עם הצי האמריקאי ועם יצרניות של ספינות קרב - בעיקר בארה"ב, מתוך כוונה להישען על כספי הסיוע - ובסיכומן נקבע כיוון ברור: רכש של ספינות בסדר גודל של 3,000 טון, מהצי או ממשמר החופים האמריקאי. אלא שבדיון המסכם, בקיץ 2004, יערי הטיל פצצה. כל התוכניות מבוטלות, הוא הודיע. אני מתכוון לדרוש רכש של נחתת־ענק - ספינה של 13 אלף טון וטווח של 2,000 מייל ימי, שמסוגלת לשאת 600 חיילים, מסוקי תקיפה ותובלה, טנקים ואמצעי לחימה נוספים.

לא ברור מאיפה שאב יערי - איש מבריק בדרך כלל - את היוזמה המגלומנית הזאת, שגדולה פי כמה על מידותיו הצרות של חיל הים וגם סותרת את תורת הלחימה שלו: מאז הטבעת המשחתת "אילת" ב־1968, החיל התמקד בהפעלת כלי שיט קטנים ומהירים יחסית, שנהנים משרידות גבוהה יותר מול איומי האויב. בכירי חיל הים ידעו שמדובר ברעיון מטורף וחסר סיכוי, אבל אף אחד מהם לא היה מסוגל לעמוד מול יערי הכריזמטי. רק בשיחות מסדרון הם אמרו שהאיש השתגע, ושהמטכ"ל לעולם לא יאשר את הרעיון האבסורדי שלו. הספיק חשבון פשוט של תקציב חיל הים - פחות ממיליארד שקל לשנה - כדי להבין שאין לו שום יכולת לשאת בעלויות האחזקה והקיום השוטף של מפלצת כזאת, שתהיה "פיל לבן שינוון את החיל כולו".

הרוסים באים לשוט

יערי לא אהב את הביקורת האנונימית, וסימן איש אחד כמי שעומד מאחוריה: את אלי "צ'ייני" מרום. צ'ייני, שהיה אז סגן מפקד החיל, שילם מיד. יערי המליץ לא למנות אותו למחליפו, והוא נשלח לגלות כנספח צה"ל בסינגפור (תפקיד שהפך באופן ביזארי למקפצה אל פיקוד על חיל הים. עובדה, גם בן־בעש"ט החזיק בו בעבר).

 "כוס אמק הקישון, תראו מה צמח לי על הרגליים"

בסוף עשה המטכ"ל את מה שכולם ציפו ממנו לעשות, וזרק את יערי מכל המדרגות. בתוכנית שהוכנה אז, "קלע 2008", חיל הים לא קיבל שום דבר ונשאר קירח מכל הכיוונים. יערי פרש זמן קצר אחר כך והתמנה למנכ"ל רפא"ל; בן־בעש"ט נדרש לאסוף את השברים ולהתחיל מבראשית; ואילו צ'ייני אמר שהוא עוד ישוב, וצדק.

חיל הים הפסיד חמש שנים בגלל הלוויתן הלבן של דידי יערי. רק עכשיו, עם האישור לרכוש ספינת קרב חדשה, הפער מתחיל להיסגר. אבל הצי המשיך להזדקן בשנים האלה. אם מוסיפים לזה את ימי חלוץ ואת האנמיות המנהיגותית (ויש הטוענים, בעיקר בקומנדו הימי, גם המבצעית) של בן־בעש"ט, מבינים עד כמה עמוק התסכול שהצטבר במטה החיל וביחידותיו. וכעומק התסכול, כך גודל הציפיות מהבוס החדש.

צ'ייני התמודד על התפקיד מול שניים: יובל צור, הסגן שהחליף אותו, איש צוללות שעבר הסבה לסטי"לים וכיום ממלא תפקיד רגיש במערכת הביטחון; ונועם פייג, הסגן המכהן. אחרי התלבטות לא פשוטה, כולל כל מיני האשמות לא יפות, בחר הרמטכ"ל בצ'ייני - החלטה שיש בה הבטחה וגם סכנה.

צ'ייני, כמו שכבר הבנתם, הוא לא מאלה שסותמים את הפה. דעתו נשמעת בכל נושא, ונשמעת בקול. גבי אשכנזי יודע שהוא לא יהיה יס־מן, ושהוא יעשה הכל - אבל הכל -כדי לתת לחיל הים מקום של כבוד לצד זרועות האוויר והיבשה. והאמת, לאור ההתפתחויות האחרונות באזור, אולי המציאות תחסוך מהמפקד החדש של חיל הים את הצורך להרים קול.

הידיעה הלקונית פורסמה בחודש שעבר: שר ההגנה הרוסי אמר בראיון עיתונאי שהצי שלו מתכוון לשוב ולהשתמש בנמל טרטוס שבצפון סוריה. לכאורה זאת ידיעה שאין בה הרבה, אבל צריך לזכור שהרוסים נטשו את הפעילות הימית בגזרת לטקיה יחד עם נטישת הקומוניזם, ומאז לא רשמו פעילות מיוחדת בים התיכון. השיבה לטרטוס היא עוד איתות על כוונתם להפוך שוב למעצמה עם נוכחות בכל אזור, בוודאי כזה שקיימים בו סכסוכים - דבר שמדאיג מאוד את האמריקאים ועושה כאב ראש גדול לחיל הים הישראלי.

בשני העשורים האחרונים נהנתה ישראל מדומיננטיות מוחלטת בכל האזור שמצפון לתעלת סואץ, בוודאי בכל מה שקשור לתחום התת־ימי. אם הרוסים אכן חוזרים, חיל הים שלנו יצטרך ללמוד מחדש איך להתמודד עם נוכחות של גורם משמעותי בזירה - גורם עם יכולות ביון ומעקב משופרות בהרבה בהשוואה לצבאות ערב, בטח אלה שמקבלים משכורת מהבנק המרכזי בדמשק או בביירות. ולא שאנחנו מחרחרים מלחמה או משהו, אבל נוכחות כזאת עלולה להזמין גם עימותים לא צפויים עם יריב הרבה יותר חמוש, מאומן ומסוכן. במילים פשוטות, חוזרים לימי המלחמה הקרה.

צ'ייני יצטרך למצוא אספירין לכאב הראש הזה, ולא רק לו: התעצמות הצי המצרי מטרידה, כבר אמרנו, וגם הייבוא הסיטונאי של אמצעי לחימה מתקדמים לסוריה ולחיזבאללה (כן, החבר'ה מצפון ממש התלהבו מהפגיעה בחנית). וזה לא שארגוני הטרור זנחו את הים כמקפצה לפיגועים בישראל, או כנתיב להברחת אמצעי לחימה לרצועה.

כאמצעי להקלה מיידית על המיגרנה של צ'ייני, ניתנה לו האפשרות לבחור את ספינת הקרב החדשה. עבודת המטה כבר בעיצומה, ואם מנכים את האפשרויות הפחות ריאליות, כמו רכש של ספינה יד שנייה או מתוצרת שאינה אמריקאית - כלומר רכש בכסף ישראלי, כי במקרה כזה לא יהיה אפשר להשתמש בכספי הסיוע - נשארים לכאורה עם שתי אופציות מרכזיות, שתיהן תחת הכותרת LCS (שזה Littoral Combat Ship). האחת של חברת לוקהיד־מרטין, והשנייה של ג'נרל־דיינמיקס.

אמרנו לכאורה, כי הספינה של GD היא מסוג טריימראן - כמו קטמראן, רק עם שלושה להבים במים - ולא סביר שחיל הים יבחר בה בגלל המורכבות והשוני. ככה שאנחנו נשארים עם הדגם של לוקהיד־מרטין, אותה חברה שמוכרת לנו את מטוסי האף 16 והאף 35, ושהשתלטה כמעט לגמרי על הביזנס התעשייתי־ביטחוני באמריקה. הדגם הזה כבר נבדק ונמצא שהוא מתאים לצורכי חיל הים שלנו (גם הצי האמריקאי מצטייד בו, ובמספרים גדולים). אנחנו מדברים על ספינה של 3,000 טון, ועליה כ־80 אנשי צוות, מסוק ומזל"טים, מערכות תקיפה והגנה, ויכולת תקשורת עם מערכות אוויריות ויבשתיות.

"תכל'ס אחי, יותר מעניין מליאור שליין"

הרעיון הוא כזה: לקחת את הפלטפורמה, כלומר את הספינה העירומה, ולהלביש עליה מכ"מ ישראלי ("אדיר" מתוצרת התעשייה האווירית), טילים נגד טילים מסוג "ברק 8" (שהתעשייה האווירית הישראלית מפתחת במשותף עם הודו), ועוד כמה מערכות הגנה והתקפה. למשל מערכת השיגור MARK-41, שניתן לשגר דרכה את כל סוגי החימוש, לרבות טילי שיוט וטילי ברק. לספינה כזאת תהיה יכולת הגנה עצמית גבוהה מאוד, והפלוס הכי גדול שלה יהיה היכולת לקחת חלק גם בהגנה מפני התקפת טילים. המכ"מ שלה יאפשר איתור מוקדם של טילי קרקע־קרקע שמשוגרים לישראל, וטילי הברק 8 יוכלו ליירט אותם. מן הסתם, המערכת גם תדע לדבר עם מערכות ההגנה האחרות כמו החץ והפטריוט, כך שאפשרויות ההגנה של ישראל יגדלו משמעותית.

נשמע נפלא. וגם יהיה נפלא, אם רק תיפתר הבעיה הקטנה ההיא של המחיר.

האיש מהים

המטכ"ל הקצה כזכור בערך 240 מיליון דולר לחיל הים, אבל רק הפלטפורמה של לוקהיד־מרטין עולה 200 מיליון דולר, והמערכות השונות עולות ביחד בערך אותו הדבר. כלומר, חיל הים יצטרך לוותר על חלק מהמערכות (לא סביר) או להשיג הנחה מהיצרנית (סביר, אבל לא הנחה משמעותית), וכנראה לוותר על הרעיון שכל המערכות יהיו כחול־לבן ולייצר חלק מהן בארה"ב כדי להישען עוד קצת על הדוד סם (סביר מאוד). ויתורים? כן. אבל כשנזכרים איפה עמד חיל הים ממש לא מזמן, מבינים שאלה צרות של עשירים.

אם נחזור לדיוני התקציב של המטה הכללי, אלופי צה"ל התלבטו באמת ובתמים בשאלה אם להפוך את חיל הים למשמר חופים המצויד בזרוע אסטרטגית בדמות צוללות, או לתת לו יכולת משמעותית לא רק מתחת למים. החלופה השנייה נבחרה לא רק כגיבוי לחיל האוויר (שהבסיסים שלו מוכרים לאויב ומסומנים אצלו כיעד ראשון לתקיפה במקרה של מלחמה), וגם לא רק כי ישראל היא מדינה עם קו חוף ארוך שיש להגן עליו - אלא בעיקר מתוך חשש שמשהו משמעותי, אסטרטגי, עלול להשתנות במזרח התיכון. משהו שיביא לשינוי המשטר בקהיר או בריאד, ויחייב את חיל הים להילחם גם מול ציים מתקדמים.

זאת בדיוק התזה של צ'ייני. איך אני יודע? כי באותה פגישה לפני יותר מעשר שנים, הוא השמיע לי אותה בפרטי־פרטים. את מצרים הוא לא הזכיר בשמה - בכל זאת, השלום הוא נכס אסטרטגי ואף אחד לא רוצה להסתבך - אבל הדברים היו ברורים: ישראל מהמרת, ועל הרבה יותר מדי, כשהיא שמה את כל הביצים באוויר ומזניחה את הים. לכאורה, שום דבר משמעותי לא השתנה מאז שהדברים האלה נאמרו. למעשה, היתה מלחמה אחת שהעירה את כולנו - וחוץ מזה, האלוף משנה התבגר בינתיים והפך לאלוף.

צ'ייני הוא איש של שחור ולבן. או שאוהבים אותו או ששונאים, אין באמצע. שונאיו מדברים על מגלומניה, היעדר יכולת לקבל ביקורת ושחצנות בלי גבול; המעריצים שלו נשבעים שעוד לא היה לנו ימאי־אסטרטג כמוהו. יש לקוות שהאחרונים צודקים, כי עכשיו ההזדמנות לשנות מונחת בידיים שלו.