מחפש את הרב של הקרקס
הוא חרדי שמתגורר בבני ברק, יש לו טלוויזיה בבית והוא עושה מילואים. יאיר חסדיאל כתב ספר ביכורים על התפר שבין הדתי לחילוני, אבל אין לו שום כוונה לחזור בשאלה
"על פי המדרש, מותר לו לתלמיד חכם שתהיה בו 'שמינית שבשמינית גאווה'", כך כותב פידבק, אחד החברים בקהילת הקוראים המשפיעים של ynet, בבואו לסייע לחבריו הקוראים ולבאר כמה מהביטויים התלמודיים שגודשים את קובץ הסיפורים הקצרים של יאיר חסדיאל "הרב של הקרקס" שראה לאחרונה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".
לחסדיאל, 36, עורך דין שעובד במשרד ראש הממשלה ואב לשלושה המתגורר בבני ברק, מותר שתהיה לפחות שמינית של גאווה. ספרו הראשון זכה בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים לשנת תשס"ז.
חסדיאל. שמינית של גאווה
סיפוריו רבצו והצטחצחו אצלו במשך שנים והתוצאה רבת טעמים, מנגנת על כמה מיתרי רגשות בו זמנית ומדלגת בין שפה חילונית לעולם חרדי ולהיפך.
"עברתי המון תלאות בדרך", מספר חסדיאל, ודומה שזמן רב נאבק ביצר הכתיבה. "הייתי חתום בשנת אלפיים בהוצאת בבל להוצאת רומן ובסוף הוא נגנז, כי היה בוסרי מדי. את הסיפורים האלו התחלתי לכתוב ב-1999. הם שכבו במגירה כמה שנים ולפני כשנתיים, ידידתי שהרה בלאו שאלה אותי מה קורה איתם. כשעניתי שאני לא יודע, היא אמרה 'אתה נותן לי אותם ואני הולכת איתם ומשכנעת מישהו שיפרסם אותם'. בלעדיה הסיפורים האלה לא היו רואים אור".
מה השתנה בהם במשך השנים?
"הסיפורים עצמם לא השתנו. גם לא הדמויות והעלילות. אולי השתנתה להם קצת הדרך וגם הסגנון. הם חיכו לזמן הנכון ולאיש הנכון, יובל שמעוני, העורך. כשהוא קרא את הסיפורים שלי הוא ביקש להיפגש איתי, כי לפחות מסיפור אחד שם השתמע כאילו אני לא כל כך רציני והוא רצה לראות אם אני באמת רציני. הסיפור הזה נופה וזה נתן לי מוטיבציה להוכיח לו שאני באמת מסוגל לעבוד".
קורץ לצד השני של הכביש
חסדיאל הוא יליד חיפה. סבו הנהיג את מפלגת פועלי אגודת ישראל החרדית סוציאליסטית, עוף מוזר שלא ממש הצליח להמריא "ואפילו מת", כפי שמעיר נכדו, אבל הותיר בו רישום עמוק. כמו החרדי הסוציאליסט שסבו היה, חסדיאל לא חושש מתוספת של תזונה חילונית לתפריט הרוחני שלו. הוא חי
בתוך עמו בבני ברק, אבל קורץ בהרחבה למה שמעבר לכביש.
חסדיאל כותב היום ב"הארץ" אבל התחיל את דרכו ב"יתד נאמן" הביטאון של אגודת ישראל, ותקופה מסוימת אף תיפקד כשופר האידיאולוגי של ש"ס. "הייתי שכיר עט בשמות שונים, אבל היתה לי באותה העת הזדהות עם חלק מהמסרים של ש"ס, במיוחד נגד הקיפוח ושאר הדגלים שבאותו זמן ש"ס נשאה, אז הרגשתי טוב עם זה סך הכל, למרות המוצא האשכנזי שלי".
ואכן, נדמה שיש לחסדיאל שתי שליחויות, הספרותית והציבורית. הוא עבד שמונה שנים בעיריית בני ברק וכבר שנתיים שהוא שכיר במשרד ראש הממשלה. "התמונה היחידה שתליתי בחדר שלי היא תמונה של סבא שלי, רבי משה בלטנטל, כי בעיני הוא מופת לשליח ציבור. הוא באמת הקריב את חייו למען הציבור, ולא עשה לביתו אף פעם. ההיסטוריה המשפחתית הובילה אותי באופן לא מודע לשירות הציבורי. דוד שלי חבר מועצת עיריית חיפה, אמא שלי עבדה בעיריית חיפה. זו התפיסה הסוציאליסטית - לא קמים בבוקר כדי לעשות כסף קמים בבוקר לעבוד".
איך זה מסתדר עם השליחות הספרותית?
"אלה שתי שליחויות נפרדות, אבל בשתיהן יש רצון להשפיע באופן חיובי על הציבוריות הישראלית".
עשה לך רב
את סיפוריו הוא כותב מאהבת מרדכי, אבל לא משנאת המן. הוא סורג בהם את סימני ההיכר של ההומור מ"אפעס", המדור הסאטירי שיסד יחד עם ידידיה מאיר במוסף "הארץ", שותל בהם פראפרזות על משפטים תלמודיים ושפה מקראית. דוד גרוסמן משמש לו השראה לדמויות הילדים, שלדבריו הם אלגוריות להתבוננות אירונית על המציאות.
גיבוריו של חסדיאל הם חרדים שחיים בעולם מובנה ונוקשה ששוכן לצד עולם חילוני, חסר היררכיה רוחנית ברורה, עם ערכים של סופרמרקט. המסגרת הקהילתית החרדית היא קו הזינוק שלהם. להבדיל מספרים אחרים על החברה החרדית, חסדיאל מחבר את גיבוריו באופן לא טריוויאלי לעולם החילוני, הארצי יותר. "הגיבורים שלי מתמודדים עם בעיות אוניברסליות", הוא מסביר. "הם מחפשים אהבה, כבוד, נחמה והמסגרת החברתית הנוקשה יכולה להעצים את ההתמודדות הזאת, אבל היא לא העיקר. אין פה סיפור על חילוני וחרדית שמתאהבים, אף אחד בסיפורים שלי לא מבקש להתפקר וכל אחד מנסה להשתמש במושגים מעולמו כדי לפתור את הבעיות שלו בחברה באופן מאוד אירוני. כמו למשל אפרים, הילד שמחפש היתר הלכתי ללכת לקרקס בתקופת אבל, והולך לחפש את הרב של הקרקס כי ברור לו שבכל מקום יש רב. זו אנלוגיה לתהליך שעוברים חוזרים בשאלה שבטוחים שגם לעולם החילוני יש את אותו הסדד המובנה".
נראה שגם חסדיאל מחפש את הרב של הקרקס. יש לו טלוויזיה בבית וביקורת על החברה החרדית וסיפורים שמדברים על כוח הפיתוי של נשים, אבל לחזור בשאלה הוא לא יחזור.
"בסיפורים שלי זה ברור", הוא משליך מעצמו לסיפוריו וחוזר חלילה. "בנקודות המפגש עם העולם שבחוץ מתקיים מפח נפש בדמות חזיון תעתועים, או שמתקיימים חיבורים שלא מזמינים מהפכה או מרידה. הם מסייעים להתבוננות יותר מורכבת על המציאות הרחבה של התודעה של הגיבורים, כשבסוף התהליך לא צריך לשבור את החומות, אפשר לפתוח צוהר ולהתחמם קצת בקרני השמש".
מהיכן הגיע הסיפור על ישו בקובץ?
"לדעתי מהמקום של היחיד מול החברה. ישו שלי מתגעגע, הוא הרי היה יהודי שנדחה מעמו, אז אני החלטתי להחזיר אותו לבני ברק בשנת אלפיים. הוא מגיע לבית כנסת, לכל הטעמים והריחות והקולות, הוא מתפתה לנוסטלגיה עיוורת, ובסוף הוא חווה סוג של צליבה מחדש, צריבה מחדש של הזיהוי החברתי שלו כאאוטסיידר. זו השלמה. הוא מבין שכבר לא יהיו לו חיים אחרים".
אתה מרגיש אאוטסיידר בחברה החרדית?
"במידה מסוימת. מוטציה חברתית. עו"ד ויינרוט אמר בראיון המפורסם שהוא שייך לשבט המקולל של הבלתי שייכים. הוא חזר בו מהדברים האלה מאז אבל אני מרגיש ככה לפעמים. גם עם החברה הגברית אני פחות מזדהה. אני לא יכול לכתוב ספר כמו אשכול נבו על ארבעה חברים גברים, אבל כן יש לי שלושה סיפורים על נשים. אני עושה 30 יום בשנה מילואים, ועדיין האחווה הגברית הבסיסית לא טבעית לי. מחוספסת מדי".
חרדי שעושה מילואים?
"עזבתי את הישיבה לפני שהתחתנתי באקט של מרד חברתי והתגייסתי כמורה חייל. כשהשתחררתי ורצו לשבץ אותי במילואים, גילו שאני פרופיל 97 אז עשיתי הסבה ללוחם. מאז כבר עשיתי מילואים בשטחים, כולל 37 יום במלחמת לבנון השנייה. אומרים שכשהתותחים יורים - המוזות שותקות, אבל אני כתבתי חלקים מהסיפורים תחת אש תותחים די קצבית".
ואיך אתה מרגיש עכשיו, כשהסיפורים החבויים האלה פוגשים בקהל הקוראים?
"הסיפורים נכתבו לפני 7-8 שנים ואין לי שום אינדיקציה, כי אני אדם שנמצא בתוך הקונכיה שלו רוב הזמן. אין לי ממש מושג איך הדברים מדברים למישהו אחר. התגובות שקיבלתי בקהילת הקוראים המשפיעים של ynet היו דבר מדהים מבחינתי, כי פתאום אנשים קוראים את מה שאני כותב, וזה עושה להם משהו וזה מרגש ומצחיק ומעציב אותם".
על אלו קוראים חשבת כשכתבת את הסיפורים?
"לא חשבתי על הקוראים. אבל אני מניח שלאנשים שיש להם מסד של ספרות מערבית".
אבל יש לך רובד של השכלה שאין לקורא חילוני, עבורו חלק מהביטויים התלמודיים וההקשרים ההלכתיים מהווים כתב חידה ממש.
"יש בשפה שילוב של ישראלית עכשווית ותחושה של שליחות. אין הרבה סופרים בספרות הישראלית הצעירה שממשיכים רצף טקסטואלי תרבותי עם המשנה, עם תרבות של אלפיים שנה בגלות. הציונות החילונית ניסתה לעשות פעולת אינסטלציה במרתף של התרבות היהודית והפעולה נכשלה. היא ניסתה לנתק צינור, לקטוע את הרצף ולחבר ישירות את הצינור הציוני למוביל הענק של התנ"ך, ויש דליפה נוראית שם. אתה לא יכול לבטל את הרצף. אין כזה דבר, זה לא קיים באף אומה בעולם. אני רוצה להוות גשר, כמו סבא שלי, שעשה ניסיון לחבר בין עולמות, ליצור רצף בין זהויות".
אבל לסבא שלך זה לא הצליח.
"לצערי. אבל זה עדיין לא מייאש אותי".
