האיש אשר תמיד הולך - פרשת ויצא פותחת בבריחת יעקב מפני עשו וביציאה מבית ההורים ומסתיימת בבריחה מבית לבן. בתווך, בין יציאה ליציאה, מסופר סיפור חייו של עלם ההופך לגבר: התאהבות, עבודה, נישואים ושוב נישואים והקמת משפחה מסוכסכת ומרובת ילדים. לפנינו פרשה של יציאות.
הבית הוא המקום המוכר ומקום זה, גם אם אינו טוב או מרגיע, הוא לפחות ידוע. ועל כן מעניק, בצדק או שלא בצדק, תחושת ביטחון. היציאה לדרך היא ההליכה אל הלא-נודע. 'תפילת הדרך' הנאמרת בראשיתו של כל מסע, נותנת ביטוי לחרדת הדרך.
לצד החרדה מתגורר הפיתוי – יציאה לדרך חדשה היא גם מקום של פיתוי. הדרך יכולה להציע למהלך את מה שלא קיים בבית. בכמה מקומות בספרות חז"ל אנו מוצאים התייחסות לחוויית הדרך כמקום הממזג פחד ופיתוי, למשל: (מסכת אבות פרק ג משנה ז): 'רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'.
מי שמהלך בדרך נמצא בסכנה מתמדת לפגישה מקרית עם ניר או אילן, פגישה עם הדברים שהבית מסתיר ומשכיח. המהלך בדרך מזמין את עצמו להתפתות, לחשוב על שינוי כיוון בחיים. זה כמובן מבהיל.
סולם החרדות והתאוות של יעקב – יעקב היוצא למסע חייו מזמין את החרדות והתאוות למרכז הזירה. חלום הסולם, יותר משהוא מספר על ההבטחה שקיבל יעקב, הוא מספר על חרדה שתקפה אותו בצאתו לדרך. מתוך מילות ההרגעה של אלוהי חלום יעקב אני שומעת את הפחד: 'הנה אנוכי עמך ושמרתיך... כי לא אעזבך' (כח, טו). יעקב המבוהל והכמהה ממשיך לנדוד ולהתפתות ובמקביל ממשיך לבקש לנפשו מנוח.
איך שאני הולך יפה בתלם... - סיפורי המקרא מלמדים שאבות האומה (בעיקר אברהם ויעקב) הרבו לצאת. מתוך רצון להרגיע ואולי מתוך רצון להבנות עוד פרט חשוב בסיפורו של העם, מציע התלמוד פרשנות מיוחדת למסעות שערכו האבות - כל אחד מהאבות תיקן ביציאתו לדרך תפילה חדשה (בבלי ברכות כו ב) 'תפילות אבות תקנום... אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר (בראשית י"ט): 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם'... יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר (בראשית כ"ד): 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב'... יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר (בראשית כ"ח): 'ויפגע במקום וילן שם', ואין פגיעה אלא תפלה.
על היוצאות לתרבות רעה – לצד סיפורי היציאה ההרואיים והמתקנים, היציאות יוצרות התפילה של האבות, נמצא בפרשה שלנו סיפור יציאה קטן - אשה שיצאה מהבית עם צמחים ופיתויים, לבקש את האהבה האבודה של בעלה (ל, טז): 'ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני'. בארמית מכונה אשה 'דביתהו' – ביתו של אדם. אשה מזוהה עם הבית ואמורה להיות בו. סיפור על יציאה של אשה מהבית מכפיל את מפלס הפיתוי והחרדה .
בפרשה הבאה מצטרפת אל לאה היוצאת גם בתה, בסיפור יציאה בו החרדה והמיניות מקבלות ביטויים ברורים וקשים: 'ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור.... ויקח אתה וישכב אתה ויענה...' (לד א-ב).
יצאנית בת יצאנית - במקביל לאיסוף הדרשני של סיפורי היציאה של האבות, נאספים ונדרשים סיפורי היציאה הנשיים. בסיפורים אלה, כך נדמה לי, מזמינים חז"ל את חרדותיהם ומשאלותיהם הכמוסות לשמש כלי פרשני מרכזי. לפנינו גרסה (מתוך גרסאות רבות) המציעה קשר קשה בין יציאתה של לאה עם הדודאים, ליציאה של בתה דינה (תנחומא פרשת וישלח סימן ז): '' ותצא דינה בת לאה', ולא בת יעקב היא?! תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית. התפוח לא נופלת רחוק מהעץ: 'יצאנית בת יצאנית', 'זונה בת זונה'. לאה, על פי המדרש, עשתה מעשה זנות בניסיונה להשיג את אהבת בעלה ודינה הצעירה אחראית (איך לא...) לאונס שנעשה בה.
ניסיון להרגיע את (אם) הדרך – אם ישאירו את הנשים בבית, אם יסבירו להן שכל יציאה הופכת אותן ל'יצאניות', ישיגו החכמים שני דברים: ראשית, הם ישמרו על הנשים מפיתויי 'אילן וניר' - לא יאפשרו להן לחשוב על דרך אחרת (שזו הרי מיד תוגדר כסטייה, כזנות).
ההישג השני הוא בעצם פינוי הדרך מנשים - אם הנשים תשארנה בבית, הדרך בה הולכים הגברים תהיה פחות מסוכנת ומפתה. כל עוד הנשים לא נמצאות בדרך, יכולים הגברים לספר לעצמם על דרך שקטה.
ומה עם הפנטזיה? – 'זונה בת זונה'?! לצד החרדה קיימת הבחירה המדרשית. אני ממשיכה לנסות לברר מדוע בחרו חז"ל להצמיד תואר יצאנית לאמהות האומה? האם לפנינו פנטזיה גברית מפתיעה במקצת אודות אמא? האם לצד החרדה מיציאת הנשים מהבית נמצאת גם הכמיהה לפריצותן, והאם היא קשורה לטענה אודות הכמיהה הקמאית לבעילה ולשיבה אל אמא?!
החיים והפנטזיה – ואני אומרת, הלוואי שלאה הייתה יוצאת מפתח האוהל, הלוואי שהיא הייתה מרשה לעצמה לחשוב על פיתויים, הלוואי שהיא הייתה יודעת לחשוק באילן אחר, לבדוק מה עוד נמצא בסביבה, לבדוק אם יש מישהו שחושב שהיא יפה, מישהו שבאמת רוצה אותה. אבל לאה הייתה לאה, עייפה, חבולה ומוכת אכזבות... פיתויי הדרך? הלוואי עליה. הלוואי עלינו.
ודינה – בת שנולדה לעולם שבו רק לידה של בנים נחשבת סיפור, בת שאילולא נאנסה לא היינו זוכרים כלל את שמה, ילדה שקוראים לה 'דינה', ילדה שהיא הדין (העונש?) של אמה, שהאונס הוא הדין שלה. פתיינית?! יצאנית?! הייתי מאחלת לה קצת מתכונות אלה. אבל נדמה לי שבתודעתה היא נשארה רק דינה עצובה ומובסת.
ממעמקי הכאב, העצב והלאות של לאה ודינה ובמעין 'הפוך על הפוך' אני אני רוצה לאחל לעצמי ולכולנו מעט מברכת ה'יצאנות', הפתיינות וההתפתות שהשליכו חז"ל על דינה ולאה.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
