שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: דנה קופל
    כך יצרנו את הילד הדיקטטור
    הילד צורח, לכם אין כוח להתמודד עם הסצנה ואתם רק רוצים שקט. אתם נותנים לו כל מה שהוא רוצה והוא בתמורה - שותק. ברגע זה יצרתם את הילד הדיקטטור. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה הילד למרות זאת לא מרוצה, מה עובר עליו ומה צופן לו העתיד

    ואז קלטתי שאני מפחד מהילד שלי.

     

    אתם מבינים, היושב במרומים חנן כל זאטוט שאינו מקבל את אשר הוא חפץ בו באסטרטגיית טרור משלו. יש את העוללים המתבכיינים בקול מתפנק ומטריף-דעת, יש את אלו המשליכים חפצי ערך ושאר מיטלטלין ברחבי הבית, ויש את עמיתיהם החביבים, המפליאים מכותיהם ברדיוס האנושי הקרוב, עת תנוח הקריזה על מוחם הבתולי.

     

    הקטן שלי התמחה בצריחות.

     

    לא צריחות אינסטנט כאלה, המתחילות ומתפוגגות בתום דקה. צריחות מחאה הבאות מלב, בעוצמה משביתת קניון, ובאריכות וטירוף שיכלו בקלות לגרום

    לסולן של "מטאליקה" לחוש מאויים. הימים חלפו, ויבבות הגיהינום הללו הפכו פקטור מכריע בהחלטות שלי: שווה לקחת אותו עכשיו לסיבוב בעיר? (כלומר, האם כילה כבר את מכסת הצעקות היומית שלו?), האם תכננתי בתבונה את המסלול עוקף הגלידריה? (אחד הטריגרים הבולטים לזעקות התלונה של הנסיך) וכן הלאה. נזהרתי, חששתי, פחדתי.

     

    וזה היה רגע חשוב. רגע שבו נזכרתי באמת בהירה ופשוטה: אני הושבתי אותו על כס העוצמה האינפנטילי הזה, ואני יכול – וחייב – להוריד אותו משם.

     

    הפידוצנטריה – אם כל חטא

    בשעה זו פזורים מאות ואלפי זוגות הורים בארץ הקודש, ורוחם שבורה. אדם בלתי אחראי מהלך עליהם אימה, משבש את סדר יומם והופך את תוכניותיהם הקפדניות לאבק ברוח. האדם הזה עוד לא חצה בדרך כלל את גיל 13. איך הגענו לשם?

     

    ההתחלה היתה דווקא בעלת כוונות טובות, ואפשר למקם אותה איפהשהוא בסוף המאה ה-19. אז פרצה לחלל באירופה התנועה הפידוצנטרית, (פידוצנטריה=הילד במרכז), שקראה לשים את צרכיו הרגשיים והפיזיים של הילד במוקד ההתעניינות הציבורית. להגנתם נאמר, שגישה זו צמחה על רקע שנים ארוכות של ניצול ילדים רכים לצורך עבודות דחק ורעב, וביקשה לעדכן את האנושות בכך שילד אמור להיות קודם כל ילד, ולא מפרנס צד ג'. הילדים נשלחו לבתי הספר ולא למפעלים, והחל לבוא לציון גואל.

     

    אולם אז החלו גלגלי השיניים של ההיסטוריה לבצע סחף מדאיג בכיוון השני. צרכי הילד החלו מטפסים מעלה מעלה בסולם העדיפויות, עד שדחקו מטה את צרכי ההורה, ושלל תיאוריות התריעו מפני כל פגיעה אפשרית בנפשו הרכה של הזאטוט. כך למשל, אחת הנגזרות של השטף הליברלי הזה היתה פסילה גורפת של ענישה כאמצעי חינוכי. שוב שפכנו בטמטומנו את התינוק עם מי האמבטיה, שללנו מההורים העמלים אמצעי אכיפה בסיסי, והותרנו אותם בודדים ומחויבים לשכלל את כישורי המשא-ומתן שלהם.

     

    הכוחות הכלכליים בשוק זיהו במהירות את עוצמתם העולה והגוברת של הקטנטנים, והחלו ממקדים את מאמציהם בקהל היעד שעדיין רכב על אופניים עם גלגלי עזר. ילדים עדיין המשיכו לגדול בבית, אבל הרבה מסולם הערכים שלהם הוזרק להם כעת ישירות על ידי תאגידי ענק, בעוד שהשומרים הטבעיים והטובים ביותר שלהם נוטרלו על ידי האשמה הליברלית. הורים הפסיקו להיות מפקדים. הם הפכו נותני שירות.

     

    כנגד שלושה הורים דיברה הפסיכולוגיה:

    הסמכותי, הסמכותני – והמתירני

    קחו חמש כפות חום וטיפוח, הוסיפו חצי כוס גבולות סבירים, המושתתים על הגיון, הוסיפו קמצוץ גמישות. מה קיבלתם?

     

    לפי החוקרת דיאנה באומרינד (1971), קיבלתם את המתכון להורות מנצחת – ההורות הסמכותית. המחקר שערכה לפני שנים רבות הראה שאלו המצליחים לשלב במידה טובה בין חום וגבולות, מייצרים את הילדים שמככבים בכל מדד אפשרי של הסתגלות: אקדמי, רגשי וחברתי.

     

    כמובן שלצד הבהיר של מטבע ההורות, ישנם לפחות שני צדדים אפלים, או שני סגנונות בעייתיים של גידול ילדים: ההורות הסמכותנית, שמדגישה גבולות קשוחים ולא מתחשבים, ומתקמצנת במתן חום וחיבה, ואחותה השאנטית, שדוגלת בהענקה ללא עוררין לפעוט, בלי שום דרישה להתנהגות נאותה – ההורות המתירנית. בואו נתעכב עליה קצת.

     

    מחקרי מעקב שנערכו על ילדים להורים מתירניים איתרו ממצא בולט, צפוי ומטריד: הילדים מאופיינים כתובעניים, חסרי שליטה על דחפים, והתפתחות הסטנדרטים המוסריים שלהם, היא, אעפס... לוקה בחסר, אם לבחור בניסוח מעודן.

     

    הורות מתירנית נוטה גם לנבא כל מיני תחלואים מבאסים גם בבגרות, דוגמת נטייה להתמכרויות שונות. אני כותב זאת, וברור לי שאני לא בדיוק מגלה כאן את אמריקה – כל קורא נבון יכול לנחש זאת גם בלי שיש גוף מחקרי מבוסס מאחוריו. הנקודה החשובה מצויה במקום אחר: אותם רודנים של בית, דיקטטורים קטנים לעת מצוא, סובלים, וסובלים באמת.

     

    הקורבן האמיתי: הילד הדיקטטור עצמו

    אני אדם מבוגר. אני יודע טוב יותר מכל אדם אחר מה טוב לי, ומה אני באמת רוצה. ילד לא תמיד עונה לקריטריונים הללו. הורים שמֶמנים את ילדם לראש ממשלת הבית, מאלצים אותו לקחת קונטרול לא רק על עצמו, אלא גם על מערכת שגדולה עליו בכמה מספרים.

     

    גם אם ילדכם הצעיר מוכשר מאוד מבחינה מוטורית, לא הייתם מפקידים בידיו את מפתחות המאזדה המשפחתית. תעשו זאת – וחוקר תאונות הדרכים כבר בדרך אליכם. הילד הדיקטטור אוחז בידיו עוצמה כל כך עוצמתית, והיא לא ממלאת אותו בתחושה אמיתית של סיפוק והישג, אלא בעיקר בקילוגרמים מסוכנים של חרדה וספק.

     

    תסריט קלאסי של הרודנות האינפנטילית מתרחש בכל שישי ושבת בקניוני ארצנו: המשפחה נערכת לעזיבה, ומוסוליני הקטן מטיל וטו עתיר דציבלים – לא יעלה על הדעת שהמשפחה תנטוש את הארץ המובטחת בלא ביקור חוזר בדוכן הממתקים. ההורים אובדי עצות, מבטי התוכחה של העוברים והשבים מצמיתים אותם למקומם, והאב לבסוף מעיף מבט עייף של תבוסה בזוגתו: "תני לו, שווה לך עכשיו כל הסרט הזה?" הקטן מקבל את מנת הסוכר. הביטו בו, הוא השתתק, אבל לא נראה ממש מרוצה. מדוע? בואו נאזור מעט יהירות וננסה לצלול לתוך הלא מודע שלו.

     

    התוכן המילולי של הצוויחות הבלתי פוסקות עשוי להיות "שוקולד-עכשיו-מהר!" אבל בפנים רץ דיאלוג אחר: "אני במצוקה, המצב הזה לא נעים לי, מחרפן אותי להיכנס לכאב הזה כל פעם מחדש, אבל אין לי מושג איך מפסיקים אותו, אז אולי יש פה בסביבה איזה יצור גדול שיוכל לעזור לי לרדת מהעץ?" גם כשהדרדק מקבל את מבוקשו, יש פער חריף בין התחושה המודעת שמצהירה "שיחקתי אותה!", לבין האמת הסמויה והמטרידה: "איזה מין עולם זה, לעזאזל? האנשים שתפסתי כחזקים וכמקור ההגנה שלי מסתובבים סביב האצבע שלי? מפחיד, בן אדם, מפחיד..."

     

    וכשהם גדלים? (כמה טיפים מיעוצי קריירה)

    למען האמת, יש מצבים בהם הרודן הקטן אוגר מספיק עוצמה וכישרון על מנת להנציח את מרותו גם בבגרותו. זה לא מאוד נפוץ, אבל קיים. מאידך, מה קורה כשאותו שליט פוגש בעולם חיצוני שלא ממש קופץ לדום למוצא פיו?

     

    לא אחת אני פוגש אותם באים להתייעץ על דרכם המקצועית: נסיכים ונסיכות שנושלו מן הכתר, שניהלו משפחות ובתים כבר בגיל 5, וכעת בגיל המופלג של 24 ומעלה, הם מגלים שנותרו בלי ממלכה ובלי נתינים. שעון החול אוזל, והם צריכים להתבגר, ומהר.

     

    כמו שקורה פעמים רבות, מקור החולשה ומקור הכוח שלנו נובעים מאותו מעיין. מיומנויות ההשפעה של המלך הקטן יכולות להפוך לכלי ניהולי רב עוצמה בבגרותו, והפינוק של גיל 3 עשוי להפוך לנחישות של גיל 30. כל זאת, בתנאי שמצליחים להחליף את הפרשנות הילדותית מז'אנר "אני שווה/מגיע לי" במטאפורות בוגרות יותר. הילד הדיקטטור למד כבר בגיל מוקדם, את מה שרובנו קלטנו רק אחרי שנים של ניסיון: באמצעים הפסיכולוגים הנכונים, אפשר להשפיע כמעט על כל אחד לעשות כמעט הכל...

     

    • גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

     

     


    פרסום ראשון: 17.11.07, 20:23
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כך יצרנו את הילד הדיקטטור "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים