67 שנים אחרי שאספה אלפיים מתושביה היהודים של העיר מנהיים בדרום-מערב גרמניה, חזרה הרכבת ביום רביעי שעבר לרציף 89 בתחנה העירונית, עמוסת זיכרונות ועדויות.
מנהיים הייתה התחנה השלישית של "רכבת ההנצחה". התערוכה הייחודית מוקדשת לילדים ובני הנוער, אשר הובלו אל מותם בין השנים 1941-1940 על גבי קרונות ה"רייכסבאן" - חברת הרכבת של גרמניה הנאצית. על פי הערכות, מספר הנספים הצעירים עמד על יותר ממיליון.
|
| צילום: ירמי ברנר עריכה: דפי מקל |
ביום שישי לפני שבועיים יצאה הרכבת למסע בן שלושת אלפים קילומטרים, שראשיתו בפרנקפורט וסופו באתר ההנצחה באושוויץ.
התערוכה, המוצבת על גבי שני קרונות ארוכים ומובלת בידי קטר עתיק, מביאה כמה מסיפוריהם האישיים של הקורבנות הצעירים מרחבי אירופה. מרביתם היו בנים למשפחות יהודיות, אך נמנו עימם גם צוענים ומתנגדי המשטר הנאצי.
עד עתה אותרו סיפוריהם של כ-12 אלף מתוך הילדים הגרמנים. התערוכה מתארת את ההגליה על שלביה, ומציגה גם את הדמויות המרכזיות שמילאו תפקיד במבצע האכזרי: אנשי משרד התחבורה, האס-אס ועובדי חברת הרכבות.
בבוקר שבת חורפית, מתחם תחנת הרכבת במרכז העיר הומה אנשים. ברחבת הכניסה לתחנה, שלט צהוב ועליו הכיתוב "גורס - 1,107 קילומטרים" מציין את המרחק עד לעיירה הצרפתית הקטנה שלמרגלות רכס הפירנאים בדרום צרפת. באחד מימי אוקטובר 1940 הגיעו למחנה הריכוז הסמוך לעיירה תשע רכבות ועליהן אלפיים מתושביה היהודים של מנהיים. סביב העמוד פזורות מזוודות עם שמותיהם של נוסעי אותן הרכבות, ושלט מכוון אל התערוכה, המבקשת להביא לעיר את סיפוריהם של הילדים שלא זכו לגדול בה.
מבקרים בתערוכה במנהיים. הביקור הוא מסע בזמן (צילום: עידו ליבן)
הפרויקט חוצה-הגבולות הוא פרי התארגנות אזרחית, שדרכה מקווים המעורבים "להוות השראה לאחרים לצאת נגד שנאה גזענית, קיצוניות ימנית ומגלומניה לאומנית", כפי שכתבו המארגנים באתר האינטרנט
של התערוכה.
"כולם יכלו לראות כיצד גורשו האנשים מבתיהם ונאספו בתחנת הרכבת", סיפרה ברברה ריטר, המארגנת המקומית של התערוכה, על היום שבו נערך הגירוש. "ממנהיים לבדה הוגלו ברכבות קרוב לאלפיים איש. זו כמות של אנשים שאי אפשר להתעלם ממנה". ריטר מבהירה שהנאצים אף לא ניסו להסתיר את המתרחש: זה היה לאור יום, בשעה שרכבות נוסעים רגילות הגיעו אל התחנה ויצאו ממנה ליעדים ברחבי גרמניה.
במקביל למסע רב-הקילומטרים, הביקור בתערוכה מהווה מסע בזמן, המעמת את המבקרים המקומיים עם חלקם של בני משפחותיהם בהיסטוריה. "לבנים שלי, למשל, זה לא כל-כך נחמד לדעת שסבא וסבתא היו מעורבים במידה מסוימת", מעידה ריטר על עצמה. "גם אם לא באופן פעיל, ברצח, אבל כמורים, כנהגי הרכבות וכולי. זו הסיבה שיש לנו תערוכות כמו זו, מפני שזה חלק מההיסטוריה שלנו".
מרבית המבקרים בתערוכה היו מבוגרים, ששבו והתמודדו עם העבר הטעון של ארצם. "אי אפשר להבין איך האנשים במדים יכלו לעשות דברים כאלה לילדים; הלא גם להם היו ילדים", אמרה מריון גודהארט מדירמשטיין, אחת המבקרות בתערוכה. "מה עבר להם בראש שהם היו יכולים לעשות כאלה דברים?".
"את התמונות ואת הטקסטים אפשר לראות גם בהרבה מוזיאונים בגרמניה", אמר ברט ונינגר, אף הוא תושב מנהיים, אך ציין כי חשיבותה של התערוכה היא שהיא נערכת במקום שממנו התבצע הגירוש. "זה התרחש במקום שבו התושבים היו ללא ספק יכולים לדעת שהיהודים הוגלו. הם לא היו יכולים להביט הצדה. כשמדובר במחנה ריכוז, זה רחוק מדי - אבל כאן זה באמצע העיר, במרכז מנהיים".
"לראות אנשים עם שמות ולדעת משהו על החיים שלהם זה הרבה יותר מרגש מאשר לשמוע ששישה מיליון אנשים נרצחו. אם אתה רואה אנשים ספציפיים, יש לך הרגשה שונה", ציינה סוזן שלוסזה, תושבת מנהיים. "ומובן שזה מרגש כשמדובר בילד, או באדם צעיר. אני חושבת שטוב שתלמידים יראו את זה, כי זה יגרום להם לחשוב, ש'זה יכול היה לקרות גם לי'".
ילדים באושוויץ. התחנה הסופית של התערוכה (צילום ארכיון: רויטרס)
"אני לא מאמין איך דבר כזה קרה", סיפר אחד הילדים שביקרו בתערוכה, שהגיע למנהיים עם אביו ואחותו מהיידלברג הסמוכה. "כולם יכלו לראות את מה שקורה. כל האנשים באירופה היו יכולים לדעת. לכן אני לא מבין איך זה קרה".
תערוכה דומה, שהנציחה את 11 אלף הילדים היהודים הצרפתים שהובלו ברכבות המוות, הוצגה לפני כשנתיים ב-18 תחנות רכבת בצרפת. היוזמה להציג את התערוכה בתחנות רכבת בגרמניה זכתה אמנם לתמיכתו האוהדת של שר התחבורה הגרמני דאז, וולפגאנג טיפנזה, אך נתקלה בהתנגדות עיקשת
מצדו של הרטמוט מהדורן, מנכ"ל ה"דויטשה באהן", חברת הרכבת הלאומית.
המאבק הציבורי, שכלל מספר הפגנות גדולות, השיג את מטרתו בדצמבר אשתקד, אך עוד קודם לכן החליטה התארגנות אזרחית
עצמאית על הקמתה של "רכבת הזיכרון".
השבוע כבר הגיעה הרכבת לעיר שטוטגרט, ומשם תמשיך לכעשרים ערים נוספות ברחבי גרמניה. מלבד הצגת התערוכה, מקווים המארגנים כי בכל אחת מהתחנות ניתן יהיה לאסוף חומר תיעודי על הנספים - מסמכים, תמונות ועדויות בעל-פה - בסיועם של תושבי המקום. את החומר שייאסף הם מתכוונים להעביר לאתר ההנצחה באושוויץ, כאשר תגיע הרכבת לתחנתה האחרונה, ב-8 במאי, יום כניעת הכוחות הנאצים לבעלות הברית.
