"מנסה למצוא כוחות ולהמשיך הלאה"

מתקני ספורט מונגשים, אודיטוריום שאת כל כורסאותיו אפשר לפרק ולהציב במקומן כיסאות גלגלים, ובריכת פעוטות הממוקמת לצד הבריכה הטיפולית כדי לא להרחיק הורים מוגבלים פיזית מילדיהם. ברוכים הבאים ל"בית איל" הפועל בקיבוץ אשדות יעקב, מרכז ספורט המשרת אנשים עם מוגבלויות, חיילים ותושבים מאזור הצפון - ומפעל החיים של אורנה שמעוני, ממייסדות תנועת "ארבע אימהות", שבחרה בדרך יוצאת דופן להנציח את בנה איל שנפל בלבנון.

"התחלתי לתכנן את הבית בשנת 1997, מעט לאחר ששכלתי את בני איל בלבנון", משחזרת שמעוני. "האני מאמין של איל שלי דחף אותי להקים את הבית סביב מטרה אחת: פעילות משותפת של בעלי נכויות מכל הגילים עם אנשים 'רגילים', שילוב ספונטני המבוסס על בריאות, חינוך, ספורט ותרבות". חמש שנים לאחר שהחל לפעול, "עם הקהילה ולמען הקהילה כולה", מדגישה שמעוני, הבית היפהפה מגשים את התקוות שתלתה בו. מאות אנשים ממלאים את בריכות השחייה, משתתפים בהרצאות באודיטוריום, פוקדים את מכון הכושר וחדרי הסטודיו, מתארחים בקפיטריה הרוחשת ולוקחים חלק באירועים המתקיימים תדיר במקום.

"מקום למשפחה המורחבת שלנו". אזור ההנצחה העתידי (צילום: נועה ספיר)

"האור והכוח של החיים וההמשכיות"

"כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה קרה לי משהו שאי אפשר להסביר במילים", מתרגש כפיר בר (29) מיבניאל, שהתוודע ל'בית איל' במהלך פגישה מקרית עם שמעוני באוטובוס. "לרוב, כשרוצים לעשות מנוי למכון כושר, ההיגיון אומר שקודם בודקים ורק אז מחליטים. אבל אני הגעתי לפה ומיד חתמתי על מנוי לשנה. משהו באווירה, באנרגיות, הקסים אותי. בתור אדם עיוור, השהות בבית מגלה לי המון דברים שלא ידעתי ולא נחשפתי אליהם", בר מספר. "אני מרגיש שאני מגשים את הצרכים האמיתיים שלי, מקבל מענה לצורך חברתי. אני מבלה כאן שש-שבע שעות ביום ומעבר לכושר, החיכוך עם אנשים תורם להתפתחות האישית שלי ומעצים את תחושת החופש הפנימית".

"במהלך מלחמת לבנון השנייה הבריכה שבה נהגתי לשחות נסגרה", מוסיף אלי פורת (56) ממצפה נטופה, המרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים. "חיפשתי תחליף, מצאתי את 'בית איל' - ומאז אני לא יכול להיפרד ממנו. מצאתי

מקום שבו מאירים לי פנים ורוצים שיהיה לי נוח, וסביבה מיוחדת המשותפת לאנשים נכים ובריאים. המפגש עם אוכלוסיה בריאה גורם לי להרגיש טוב יותר, וכך גם הקהילה שנוצרה כאן. זו משפחה אחת גדולה", הוא פוסק.

המשפחה הזו, מעידה שמעוני, היא שמעניקה לה כוח להמשיך ולגייס תרומות למימון פעילותו של הבית ולבניית "ציר לבנון וחזרה" - שמו הסמלי של אזור בו יונצח זכרם של חללי מלחמות לבנון. "לא מדובר באזכרה", פוסקת שמעוני, "אלא באזור בו תתכנס המשפחה המורחבת שלנו, צעירים, נכים, שכולים ובריאים".

תשע שנים היא מגייסת מימון, ארבעה וחצי מיליון דולר כבר התרימה, ועתה היא זקוקה למיליון דולרים נוספים כדי להשלים את אזור ההנצחה. "קשה להתרים, קשה עד כדי מעליב, אני מרגישה שאני מקיזה דם", היא אומרת בייאוש. "אנשים פשוט לא רוצים לזכור. גיוס הכספים גובה מחיר נפשי יקר, ואחרי כל אכזבה אני מנסה למצוא כוחות להמשיך הלאה. אני מתנחמת בכך שהשתלבות של הנכים אכן עובדת, ב-12 הנכדים שלי, שהם האור והכוח של החיים וההמשכיות, ובדמותו של איל, דמות של שמחה, כיף וזיכרון". 

• ליצירת קשר עם "בית איל" ולתמיכה בפעילותו לחצו כאן