גזילת קצבאות בחסות החוק

המוסד לביטוח לאומי, רואה עצמו כגוף המופקד על הביטחון הסוציאלי של תושבי ישראל. תפקידנו העיקרי, כך נאמר בפרסומיו הרשמיים של המוסד, להבטיח אמצעי מחיה למי שאינם מסוגלים להתפרנס למחייתם.

אלא שבפועל, כפי שנראה מייד דוגמא לכך, המוסד מיישם כמעט מידי יום ביומו, את מטבע הלשון שטבע הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". זהו אדם שמדקדק בקיום החוקים, ממש טלית שכולה תכלת, ואף על פי כן – הוא נבל.

כאשר נפטר בן אדם, תושב ישראל, המוסד חייב לשלם קצבאות שאירים לבן זוגו וליתומיו הקטינים. כאשר היתומים משרתים בצה"ל, הם זכאים לקצבה כל עוד לא מלאו להם 22 שנה.

כאשר תושב ישראל נפטר, מותו מדווח מיידית לרשויות. אין כל קושי כי המוסד יודיע מייד לזכאים על הקצבה המגיעה להם. בפועל לא כך פועל המוסד. לגרסתו, הזכאים לקצבה חייבים להגיש תביעה פורמאלית למוסד תוך 12 חודש מיום הפטירה. ומה דינו של מי שלא יודע על זכויותיו ומגיש את תביעתו באיחור? הוא נענש בכך שמשלמים לו רק עבור חודשי הזכאות הנופלים בתקופה של שנה שקדמה למועד הגשת התביעה למוסד. כל הקצבאות הקודמות יורדות לטמיון. בעצם נותרות באוצר המדינה.

דין זה יוצר לעיתים עיוותים שבסדום ועמורה לא היו מתביישים בהם.

וזה סיפור המעשה: אביה של זוהר קונפינו נפטר במהלך שירות החובה שלה בצה"ל. לו הייתה קונפינו מגישה את תביעתה בסמוך לאחר פטירת האב, הייתה זכאית לקצבת שארים משך 15 חודש, מיום מותו עד לשחרורה.

אולם אף גורם לא טרח להודיע לקונפינו אודות זכויותיה בעקבות פטירת אביה. רק 10 חודשים לאחר תום תקופת השירות הצבאי, נודע לקונפינו על זכותה לקצבת שאירים. היא פנתה לביטוח הלאומי. איחרת לפנות אלי, נזף בה המוסד ואישר לה קצבאות עבור שני חודשי השירות האחרונים שלה בצבא.

קונפינו פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. זה גילה השתתפות בצערה, אולם את העוול לא תיקן.

במקום לעשות מאמץ ולפתור את העוול, שם עצמו השופט יוסף יוספי, על תקן משיא המלצות. מן הראוי היה, כך פותח השופט בהמלצתו הראשונה, כי גורם צבאי יודיע לקונפינו אודות זכויותיה האזרחיות הנובעות מפטירת אביה. הודעה שכזו היתה מאפשרת לקונפינו לקבל את הקיצבה מיום שהייתה מגישה תביעה, ועד סמוך לשחרורה מהצבא. בדרך זו היה נמנע מקונפינו הפסד של 15 חודשי קצבה. "לית מאן דפליג", מבהיר השופט, "כי לחיילת בשירות חובה עסקינן בסכום חשוב וגדול , ובפרט לאחר שאביה נפטר".

מעבר לגורם הצבאי, כאן מגיע השופט להמלצתו השנייה, יתכן שהיה צורך שגורם אזרחי יודיע לחיילת אודות זכויותיה. אין זו דרישה מוגזמת כי לכל משפחה שבה נפטר אחד ההורים, יישלח מכתב המודיע לבני המשפחה אודות זכויותיהם.

ובאמתחתו של השופט גם המלצה שלישית. "ייתכן שיש לשקול כי המוסד לביטוח לאומי יודיע באופן יזום לחיילים אודות זכויותיהם". המוסד מתבקש לבדוק, מבקש השופט, אם קיים נוהל כזה, ואם אין בנמצא אזי לשקול קביעת נוהל שכזה.

לסיכום, השופט מבקש מהמוסד "לשפר את מערך השירות לאזרח, על מנת שידע את זכויותיו".

השופט מבקש גם להעביר את פסק דינו אל ראש אכ"א בצה"ל, על מנת שיבדוק אם קיים נוהל בדבר הודעות לחיילים אודות זכויותיהם האזרחיות. שהרי חייל בצה"ל, מן הסתם, מנותק מן הסביבה האזרחית, ואינו חשוף למידע אליו חשופים אזרחים. צה"ל, אשר למעשה מנתק את החיילים מן הסביבה האזרחית, מחויב להעביר להם מידע חיוני על מנת שלא יפגעו מניתוק זה.

ומה באשר לתפקידו של בית הדין לעבודה עצמו? לדעת השופט קצרה ידו של בית הדין מלהושיע. והוא מנמק זאת במשפט קצר: "מבחינת הדין היבש, דין תובענה זו להדחות".

ואנו לא מסכימים עם תוצאה זו. ישנה שורה ארוכה של חוקים ועקרונות משפטיים שניתן היה ליישם כדי להושיט סיוע לחיילת. ניתן היה להפעיל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו האוסר פגיעה בזכויות קניין. ניתן היה לממש את הסעיף בחוק בתי המשפט ובית הדין לעבודה המקנה לבתי הדין את הסמכות לתת כל סעד "ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". ניתן היה גם לקבוע כי עצם הדיווח העובר למוסד לביטוח לאומי ממשרד הפנים על מות תושב ישראל מהווה תביעה לקצבת שאירים. הכלים קיימים. דרושה רק מעט יצירתיות משפטית.

הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח