סרט כלא

*השם אמיתי. כן, באנו בהפוכה. אבל שאר השמות פה כל כך בדויים שהם גרים באוהל

ה־31 בדצמבר נראה כמו עוד יום רגיל בעבודה, או כמו שקראנו לזה, "בתמונות". נקום ככה בעשר בבוקר, נתארגן, נשתה קפה, אולי גם סנדוויץ' באיזה דיינר, ונלך להוריד כמה שיותר ציורים בכמה שיותר כסף לכמה שיותר אמריקאים. זה די קל ברגע שנכנסים לזה. פשוט צריך להאמין לשקרים של עצמך - שאתה באמת סטודנט לאמנות, שבאמת ציירת את תמונות העאלק־שמן־בשני־שקל האלה, ושהן באמת שוות משהו - ומשם הכל רץ. באותו יום קיווינו שירוץ מהר, כדי שנוכל להספיק להתארגן לארוחת ערב כמו שצריך ואז לצאת למועדון ולקרוע את מידלנד. בכל זאת, סילבסטר במדינת האם של ג'ורג' דאבליו בוש. אבל לזרועות החוק של בוש היו תוכניות אחרות.

הכל בגלל פלג. מי לעזאזל קורא לבת שלו פלג. אולי זה כי היא מקיבוץ. אולי זה כי היא סתומה. סתומה שישבה על כמות בלתי מוגבלת של ריטלין, שאין לדעת איך השיגה אותו, והיתה הבחורה הכי חולמנית וגולמנית שפגשתי מימי. וחוץ מהריטלין שהיא סיפקה - מומלץ עם אלכוהול, אם אין משהו יותר רציני - לא היתה בה שום תועלת. ובסוף היה בה חתיכת נזק.

כמו כולנו, גם פלג יצאה בבוקר ה־30 בדצמבר לעבוד על אמריקאים במידלנד, טקסס. אבל הרחפת לא שמה לב שהיא נכנסת לבנין פדראלי. הלו רפת, מה יש לא לשים לב? מה, בגלל שלא כתוב Federal באותיות חציר? אבל זה מה שהיה, וגאוות המשק הסתובבה שם עד ששמו לב אליה והכניסו אותה לחדר חקירות. מי את, מה את עושה פה, איך נכנסת לבניין. כששמעו שהיא מהמידל־איסט הם חטפו חום. אחר כך שחררו אותה - לא לפני שהיא פירטה בדיוק כמה אנחנו, איפה אנחנו מתאכסנים ומהן התנוחות המועדפות עלינו. בדיעבד התברר שהם גם עקבו אחריה בחזרה למוטל.

לזכותה של הרחפת מהרפת ייאמר שהיא ניסתה להזהיר אותנו: היא מלמלה איזה משהו, ורמי - ראש הצוות - לא הסכים להקשיב. הוא אמר שזה קשקוש ושעוד לא גמרנו למצוץ מהעיר הזאת את מה שיש לה לתת. אני חשבתי כמוהו, כי רק כסף היה לי בראש. וחוץ מזה, הרי נסעתי בגיל 29 למכור תמונות עם שלוש בנות וארבעה בנים שהרגע השתחררו מהצבא. היה לי ברור שהמחיר עלול להיות התחככות מסוימת עם החוק. וזה היה בסדר, כי לילדים יש יתרונות: הם מתוחים, יפים ומוכנים לפעולה. אז לא הכל רע. וככה יצא שה־31 בדצמבר נפתח בדפיקות חזקות על הדלת. אף.בי.איי, אופן אפ.

מיהרתי לשירותים לשים עדשות מגע, כי אם הפדס באים עדיף להיראות כמו בן אדם. הם היו שישה, חמישה גברים ואישה אחת, אם אפשר לקרוא לדבר הזה אישה. כל אחד התביית על מישהו מאיתנו ולקח אותו לפינה אחרת במוטל. אני הוצמדתי לממושקף אחד, גירסה רזה של רון קופמן. מכרתי לו את הסיפור הרגיל: אנחנו סטודנטים לאמנות מישראל, באנו לעשות תערוכה - הנה, אלה התמונות שלנו - ונתקענו בלי כסף לשלם לגלריה. התערוכה בחודש הבא ביוסטון. אתה מוזמן. אבל הוא המשיך עם השאלות.

"מי המנהיג שלכם?".

"אין מנהיג, אנחנו פשוט קבוצה של סטודנטים".

"אז מי זה רמי ארגוב?".

"אה, רמי? הוא המדריך שלנו".

"ואיפה הוא?".

"לא יודעת. נסע, אין לי מושג לאן". אבא שלי חינך אותי מגיל אפס שהכי גרוע זה להלשין. אפילו יותר גרוע מלהתנדב.

עכשיו התחיל קופמן לשאול אותי על המשפחה שלי, ואני התחלתי להבין שכבר לא נלך היום לשום מסיבה. ועוד תכננתי לקנות משהו ללבוש (לא שיש פה איפה, בהנחה שאת לא רוצה להיראות כאילו יצאת מהאולפן של ג'רי ספרינגר). שאלתי כמה זמן עוד יחזיקו אותנו. "אולי תצטרכו לבוא איתנו", הוא אמר. לבוא לאן, למעצר? לכמה זמן? ומה עם כל הדברים? באתי לפה מלונדון עם מזוודה ששוקלת מאה טון. כל החיים שלי שם.

אחרי שגמרו להציק לנו אישית, נתנו לנו לחזור לחדר. "תזרקי את כל מה שיש לך", סיננה אלי אנה. נכון, איך לא חשבתי על זה. בתור מוכרת תמונות ניהלתי יומן מסודר כמו של מנהלת חשבונות - אנשים שמכרתי להם, שמות שצריך לחזור אליהם. עכשיו ביקשתי רשות להיכנס לשירותים ושטפתי במורד האסלה כרטיסי ביקור, פתקים עם טלפונים של אנשים, מידע עסקי שלא יסולא בפז. חרא.

הם הרשו לכל אחד לקחת תיק קטן, ויאללה לאוטו. מה יקרה למזוודה שלי? ומה עם כל הכסף שעלינו? והסמים? אני מקווה שהילדים היו מספיק חכמים בשביל לשטוף הכל באסלה, כי אני שכחתי מזה לגמרי. טוב, הם היו חיילים לא מזמן. הם בטח מתורגלים.

הובילו אותנו למכונית משוריינת, ועכשיו זה כבר נראה אמיתי לגמרי. האמריקאים האלה, עם הפנים החתומות, ידעו בדיוק מה הולך לקרות איתנו ולא אמרו כלום. הם כן ייצאו הערב, לשתות את הבירה המסריחה שלהם ולצחוק עם החברים השמנים שלהם. זונות.

שאלתי את האולי־אישה אם היא חושבת שנוכל לחזור לכאן. אני לא יודעת, ענתה אייג'נט סקאלי. איפה קנית את הג'ינס הזה גברת, במנהרת הזמן? יכולתי לצחוק ככה עד מחר, אבל היא רק נראתה כמו חרא. אני עמדתי לטבול בו.

הדוד ססאמו

במכונית הפדראלית לא היו מושבים. כלומר היו, אבל לא לנו: אותנו הוליכו לישבן של המסחרית הקטנה ומיקמו אותנו על ספסלי מתכת. זה לא נוח. גם לא כל כך מאוורר, כי אין חלונות. למה לא עשיתי שפם אתמול, כשאנה עשתה לעצמה. מי יודע מתי אוכל לעשות שפם.

אנה חייכה. בטח שחייכה, היא את השפם שלה עשתה. ובכלל, קטן עליה. היא מהרוסיות האלה שהכל זה בדיחה בשבילן. כל מה שהיא נוגעת בו - זהב. כוסית, אמנית, ספורטאית, היתה בכלא צבאי, יו ניים איט. איפה החיוך שלה ואיפה הבנים, עם הפרצופים האלה של סוף ההלם ותחילת הפחד. בנים סובלים יותר בסיטואציות כאלה: פחות מרחמים עליהם, וחור התחת שלהם יותר בסכנה. לגמרי הבנתי אותם.

חיכיתי שייתנו לי כבר להבטיח "איט וונט הפן אגיין" וללכת הביתה. אבל המכונית המשיכה לנסוע, עד שעלתה על מגרש חצץ ונעצרה. הובילו אותנו למבנה ריבועי של בית מעצר קטן, שם חיכה לנו שריף עם שפם וכובע קאובוי. הוא לא ממש הבין למה באנו להרוס את שמחת החג; אוטוטו סילבסטר, חבר'ה. יום קצר. התכוונתי רק לבלוס איזה דונאט וללכת הביתה. אבל הסוכנים אמרו לו שמכאן והלאה אנחנו לרשותו, והם אלה שהולכים הביתה. קאובוי של חצות לא נראה מאושר. טוב, הוא אמר, וקרא לשוטרת שתעשה חיפוש על הבנות. הוא הופקד על הבנים. רוקנתי כיסים, חלצתי נעליים. את התיקים הקטנים השארנו איתם, והובלנו למעצר. בנים לחוד ובנות לחוד.

נכנסנו לתא שהכיל שני דרגשי מתכת ואסלה וזהו. אנה הביאה קלפים. איך היא תמיד חושבת על הכל. ככה ניסינו להרוג את הזמן, ותוך כדי דיברנו על זה שאנחנו חייבות להתקשר לרמי, שיוציא אותנו מפה ושיברח באותה הזדמנות. וגם לשגרירות, כי מה זה זה. הרי אנחנו אזרחי מדינה ידידותית. שאלנו את אדון שפם מתי נוכל להתקשר. הוא אמר Soon. בהמשך למדתי לי שזאת מילה שאנשי חוק אמריקאים אוהבים להשתמש בה, ואנחנו אוהבים לשמוע. זה אומר שלא רחוק היום, אבל מי יודע אם היום.

השעות עברו. נעשינו רעבות, והתחלנו גם לדאוג לבנים: בתא שלהם היו כמה מקסיקנים די מפוקפקים. בסוף נפתרה בעיה אחת: הקאובוי פתח את הסורג והניח לפני כל אחת מאיתנו ביג־מק. קיוויתי שזה עם חסה ועגבנייה, ולא הזול הזה שיש בו רק קציצה וגבינה. היו בו רק קציצה וגבינה.

התחלתי לחשוב מה יהיה אם לא יוציאו אותנו מפה. בכל זאת, זה התחיל להסתמן כאפשרות. פתאום נזכרתי שלאחותי יש חברה שגרה באודסה, טקסס, שזה ממש קרוב למידלנד. אם רמי לא יוכל לחזור לכאן, גברת שֶרה, תיאלצי להיכנס לפעולה. קיוויתי שזאת לא אותה אמריקאית משקפופרית ומעצבנת שישנה אצלנו כמה ימים ושקראתי לה חננית מחוצ'קנת ודחויה חברתית. ואם כן, קיוויתי שהיא הדחיקה את זה. אני עושה את זה מלא. היא חייבת לעזור לי. כל ארון הבגדים שלי נמצא בתוך המזוודה הזאת, ועכשיו נזכרתי גם ששמתי סוודר רטוב בשקית בתוך המזוודה. אלוהים אדירים, העלילה מסתבכת. עובש בתוך הבגדים, כלוא שם עד לא נדע.

לא היו חלונות, אבל היה ברור שכבר ערב כשקראו לנו לדבר עם השגרירות. אני העדפתי שמישהו אחר יבזבז את השיחה שלו על זה וצלצלתי לסלולרי של רמי, שנשמע כמו בקופה קבאנה - רגוע ושתוי. רמי, תשמע, אני מדברת ממעצר. לקחו אותנו לפה ואני לא יודעת מתי נצא. הם בטח מחפשים אותך, אז תתחיל לברוח. ורמי, עוד דבר, תתקשר לאחותי ותגיד לה לדבר עם החברה שלה מאודסה שתיקח את הדברים שלנו מהמלון. יש לי שם סוודר רטוב שיעשה פטריות רעל בכל מידלנד.

רמי אמר רק טוב טוב, וניתק. גם מהשיחה עם השגרירות ביוסטון לא יצא כלום: הסבירו לנו במילים מאוד יפות שזאת בעיה שלנו. "פשוט תודו ותגידו שאתם מצטערים ורוצים הביתה", אמרה מזכירת הקונסולית בקול הכי מדריכה־בצופים שיש. "יעבירו אתכם למתקן ההגירה באל פאסו, ושם תבקשו לדבר עם העורך דין אלברט ארמנדרז. זה הטלפון שלו". תודה ושלום. אנחנו בכלא, והעולם שותק.

אחרי הטלפונים הובילו אותנו בחזרה לתא. בחדר המרווח שלידינו היו חלונות פתוחים. אפשר היה לראות דרכם אנשים צוחקים שנוגסים בשוקולדים של שנה חדשה.

פה קבור הכלא

היה ברור שלא נבלה את הלילה בבית המעצר: לא היו שם מיטות או מקלחות. והם באמת החזירו לנו את התיקים ואמרו שזזים. בתוך התיק מצאתי את הדבר האחד ששכחתי להשמיד בבוקר - המחברת האדומה עם כל הסכומים, מספרי הטלפון, הכתובות והשמות של האנשים שמכרתי להם תמונות בטקסס ובאריזונה, היעדים היחידים שהספקתי לכבוש. עכשיו, אחרי שהם חיטטו לנו טוב בתיקים, איך אני אמורה להכחיש את כל הפעילות הענפה הזאת? הדרך החוצה נראתה ארוכה מאוד, בעיקר אחרי ששמו לנו אזיקים על הידיים והעלו אותנו על מכונית אסירים. שאלתי לאן נוסעים. לא ענו לי, אבל מהפרצופים הבנתי שלא להילטון מידלנד.

אחרי נסיעה לא ארוכה נכנסה המכונית לכביש תת־קרקעי ונעצרה מול שמירה כבדה. מישהו זרק את המילים "מידלנד קאונטי ג'ייל", ורק אז הבנו שהכלא המחוזי נמצא מתחת לאדמה. אנשים נוסעים בכביש הזה יום־יום, ואין להם מושג שמתחתם רוחשים חיים שלמים ומסריחים.

המשכנו לתוך מחילה חשוכה, עברנו דרך דלת זכוכית מוארת שהובילה למבוא קטן, ומשם לדלפק הקבלה. זה קל מאוד, כמו שרשרת חיול. אתה פשוט בא ומוסר את שמך יחד עם כל החפצים שלך: שעון, טבעות, צמידים, כסף, דרכון. אחר כך מצלמים אותך, לוקחים טביעות מכל האצבעות ושולחים אותך לשבת על ספסל ולחכות. למה? לא ידוע. כמה זמן? הגזמת.

ספסל ההמתנה ממוקם מול כלובי העצירים שמחכים להצבה בתאים. הם הביטו בנו בסקרנות, כאילו אנו החיות המוזרות, ואחד מהם - אפריקאי־אמריקאי גדול במיוחד - התחיל לשיר בקולי קולות "מאדר פאקרז, כולכם יכולים להיכנס לי לתחת". הסתכלתי עליו ולא ראיתי שום סיבה לחשוב שזה לא נכון.

בשלב הזה עוד ישבנו יחד, הבנים והבנות, וניסינו להרכיב תוכנית פעולה. נאחזנו בשיחת הטלפון האחת שמגיעה לנו, בטוחים שנצליח לקרוא לכל העולם שיבוא להציל אותנו. לידינו ישבה אישה שנראתה בת 50, או 35 עם היסטוריה ארוכה ומחורבנת, לבושה במדי הכלא הכחולים. שאלתי אותה אם נורא פה, והיא אמרה "ורי מאץ' סו".

פקידה חייכנית ומבוגרת הפריעה לשיחה שלנו ולקחה אותי עם שאר הבנות לחדרון קטן - מלתחה ומקלחון. היא אמרה לנו להתפשט ולהניח את הבגדים בשקית זבל שחורה. עברנו בדיקה גופנית, מסרנו את מידות הבגדים שלנו ונשלחנו למקלחון. שמחתי על המקלחת הזאת. היה שם מגעיל והייתי יחפה, אבל זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי באותו יום. אנה צעקה שאנחנו לא בספא ומסרה לי מדים מקופלים, כחולים עם ריח אפור. לבשתי אותם. תחתונים וחזייה לא קיבלנו. גם לא גרביים, למרות שהיה קר בכפכפי הפלסטיק בצבע־בז'־קווקזי האלה, כמו שהיו לסבא שלי בקיבוץ כשהייתי ילדה ולא עלה בדעתי שגם אני אנעל כאלה כשאהיה גדולה.

סיימנו בדיוק כשהבנים יצאו מהמקלחת שלהם. הם עדיין נראו טוב. אח, הנעורים. פקידת הקבלה החלה לקרוא בשמותינו, והכושי המזמר חשב שזה נורא מצחיק וניסה להצטרף אליה. בסוף הוא ירד מזה וחזר לשיר על דופקי האמהות.

עכשיו לקחו אותנו לתא שאפילו אסלה לא היתה בו, רק מין ספסל אבן שהיה קר מאוד לשבת עליו בלי תחתונים. אחרי כמה דקות, או שעות, הדלת נפתחה. הביאו לנו ארבעה סנדוויצ'ים מגעילים של האם וצ'יז וארבעה בקבוקי מיץ פירות בצבע רעל. ברור שבלענו הכל.

את שיחת הטלפון שלנו לא קיבלנו, והתחלנו להרגיש נשכחות. דפקנו על הדלת, אבל אף אחד לא שמע. בסוף, נדמה לי שרק לפנות בוקר, הדלת נפתחה שוב. כל אחת קיבלה פיילה ובתוכה שמיכת סקביאס, ציפה, עיפרון, נייר עם תקנון הכלא, מברשת שיניים, משחה, סבון, מסרק וסכין גילוח - כנראה בשביל לחתוך את הוורידים, שלי או של מי שתעצבן אותי.

מחילופי הדברים בין הסוהרות הבנתי שעומדת להתבצע כאן הפרדה: לא רק בין הבנים ובינינו, אלא גם בין הבנות. והמחשבה שיובילו אותי לבד לתא מלא פושעות לסביות עצבניות גרמה לי לאבד את זה. התחלתי לבכות לאנה. מה נעשה, אני לא יכולה, אני לא יכולה. אנה אמרה לסוהרת שאני חולה ושהיא חייבת לדאוג לי. בתגובה, הסוהרת שלחה שתי בנות למבנה אחד ושתיים למבנה אחר. ביני ובין אנה היא כמובן הפרידה. הייתי צריכה לדעת. הרי נשים רעות זה דבר אוניברסלי. המורות בבית ספר, המפקדות בצבא, הסוהרות בכלא - הכל אותו דבר. כולן נשים קטנות ושיכורות מרוב סמכות, אפילו סמכות עלובה של פקידה. העיקר להרגיש שיצאת גבר.

מי שהובילה אותי ואת פלג למבנה שלנו היתה המבוגרת החייכנית; היא הזכירה לי את בלומה פינקלשטיין, המרצה שלי לספרות באוניברסיטה, וזה נטע בי תקוות. אם בלומה הופיעה לי פה במידלנד, לא יקרה לי שום דבר רע. מישהי אחרת ליוותה את אנה ואת ערבה - החברה הטובה של פלג ומקרה חמור לא פחות של קיבוצניקית - למבנה שלהן. נפרדנו בדמעות.

בשלב זה כבר לא שנאתי את פלג: תיעבתי אותה. איחלתי לה מוות בסכין גילוח. אבל זה עבר לי ברגע שנפתחה הדלת לאולם גדול שנראה בדיוק כמו הסט של "אוז".

לילה ראשון עם מאמא

האולם היה חשוך - בטח היה איזה חמש בבוקר - אבל יכולתי לראות שרחבת הלינוליאום הרחבה מוקפת כלובים, כמו בקרקס. רק שבכלובים האלה ישנו אסירות. החדשות הטובות היו שכל אחת קיבלה חדר משלה. לימים תגיד לי אחת מהוותיקות שאפילו אולם שינה גדול ופתוח עדיף על תא עם שותפות, שבו מישהי יכולה להיכנס בך באמצע הלילה והלך עלייך.

הסוהרת סימנה לי לעלות אחריה לקומה השנייה, והכניסה אותי לכלוב שלי. היו בו דרגש, שולחן, כיסא ואסכיור - מתקן נירוסטה שחציו אסלה וחציו כיור. שמתי את הפיילה שלי על הכיסא, עשיתי פיפי בחצי הנכון וצחצחתי שיניים. הכל לאט, כדי לדחות את הרגע שלא יישאר לי לעשות כלום חוץ מלשכב.

בסוף עשיתי את זה. נשכבתי על הדרגש, נכנסתי לציפה שנתנו לי כאילו היתה שק שינה, פרשתי מעלי את שמיכת הסקביאס וקפאתי מקור. מעלי היה אור קבוע, צהבהב, שגם כשעצמתי את העיניים יכולתי לשמוע אותו דולק. אין חושך מוחלט בכלא. אף פעם. אלוהים, איך נתת לי להגיע לפה.

את השינה הקלה שלי סיים קול צבאי. גט אפ, נאמבר 502, גט אפ. 502 זה אני. פה לא יקראו לי מיקה; מקסימום יזראל. רציתי להתחפר בתוך הציפה שלי, אבל הצעדים במדרגות הבהירו לי שלא היום. אז קמתי וצחצחתי שיניים לעיני קאפו כושית שהביטה בי בכעס וזירזה אותי כמו כבשה שברחה מהעדר.

למטה, באולם שנשאר חשוך, ישבו בנות מרוטות סביב שולחנות ובחשו בארוחת הבוקר הדוחה ביותר שראיתי. הכל בא על מגש פלסטיק עבה שמחולק לתאים ובהם שלל עיסות: עיסה צהובה־בהירה שאמורה להיות ביצה, עיסה צהובה־פחות־בהירה שאמורה להיות דייסת תירס, ועיסת פנקייק שלידה זורם נהר מייפל מהול במים. אין סכין, רק כף שהיא גם מזלג. אין גם קפה, רק תה צהוב מהסוג שיש בבתי חולים. לא פירות. ממש לא תפוזים - בעצם רגע, לבחורה השחורה והענקית שלידי יש שני תפוזים. היא ראתה שאני לוטשת עיניים, הציעה לי אחד, ואמרה שרק נשים בהריון מקבלות תפוזים. הממ, חשבתי, יש מצב שאני בהריון. הילד האחרון ששכבתי איתו לא אהב קונדומים. זה אומר שאקבל תפוזים?

קילפתי את התפוז בציפורניים ושמתי לב שלרוב הבנות חסרות כמה שיניים, מה שמסביר את האוכל העיסתי (או נובע ממנו. אין לדעת). השיער שלהן נראה שמנוני, וכולן הריחו אותו דבר: כמו כלום. לפחות לא זיהיתי מישהי שנראית אלימה במיוחד, והתעודדתי מהצמות היפות שלהן. זאת דרך מצוינת להעביר את הזמן. אולי אבקש ממישהי שתעשה לי דרדלוקס.

שלושה ימים בילינו בקאונטי ג'ייל, אבל לא לקח לי אפילו שלוש שעות להבין מי מנהל פה את העניינים: כושית גדולה בשם ריאה שדיברה בסמכותיות על כל דבר, ופסקה שמכאן אנחנו הולכות הביתה. דיפורטיישן, היא אמרה. בחורה אחרת, ג'ני - מתה על אמינם, נראית בת 17, עם שיער שפעם היה בלונדיני והיום הוא נזלת - סיפרה שהמערכת פשוט שכחה ממנה. איבדו את התיק שלה וזנחו אותה כאן מתחת לאדמה. אולי ישכחו גם אותנו, חשבתי. הרי אף אחד לא יודע שאנחנו פה. ופה זה לא ישראל, שכל אחד מכיר את ההוא שמכיר את ההוא ופתאום מתברר שאבא שלי היה בצבא עם אח של סגן מנהל הכלא. זה פאקינג אמריקה. ויותר גרוע, זה פאקינג טקסס. על כל דבר שולחים כאן לכלא. הלכת ברחוב עם בקבוק בירה שלא הוסלק בתוך שקית נייר חומה? כלא. הלכת מכות? כלא. זייפת צ'קים? כלא. סמים? כלא. רצח? כלא. ממש בושה וחרפה.

You come to Midland on vacation - You come out on probation, אמרה לי ונסה הבלונדינית מבעד לכלוב שלה בבוקר הראשון ההוא. לפני שהספקתי להתפעל מהחריזה קטעה קריאה את הבוקר שלא נגמר: אאוט, אאוט, יו קן גו אאוט. במשך חצי שעה ביום אפשר לבלות בחוץ, כלומר במגרש מוארך שממוסגר בתוך גדרות תיל, לשחק בכדור ולבצע פעילות שאיננה רביצה. אף אחת לא יצאה בבוקר הראשון. קר מדי, הן אמרו. אבל אני, אפילו שלא היו לי גרביים - רק ציפורניים עם לק ורוד מקולף - רצתי לדלת כמו כלב שהבעלים שלו הגיע הביתה והוא מת שיוציאו אותו. אוויר.

יש לך את הזכות להירקב קצת

ביום השלישי לקחתי כרטיס טלפון מבחורה בשם ניקול - מין דולי פרטון, רק בלי הציצים - וצלצלתי לרמי. הוא לא אמר הרבה, רק שהוא בורח למקסיקו כי אתמול התקשר אליו סוכן פדראלי ואמר לו We know where you are, ושאין לו מושג למה הוא בכלל ענה לי, אבל אחרי שננתק הוא זורק את הטלפון. ביי.

הלכתי לשבת קצת עם ריאה ולשאול אם היא מסכימה לעשות לי צמות ולספר לי מה קרה עד עכשיו ב"ימי חיינו", כי בארץ אנחנו ממש מפגרים. ריאה הסכימה, אבל בדיוק אז קראו לנו: 501, 502, 503 ו־504, יזראל. אז לא שכחו אותנו. אנחנו יוצאות.

טוב, זה לא היה כל כך פשוט. לא קראו לנו הביתה, אלא לפגישה עם הרון קופמן הפרטי שלי, שנראה הפעם קצת פחות ידידותי. הוא הושיב אותי בחדר החקירות, ואחרי ששאל בנימוס לשלומי אמר שהם יודעים הכל עלי ועל "החבורה שלך". אחר כך הוא פרש בפני צילומים של מחברת המכירות שלי וקרא לי שקרנית. זה התחיל להיות קצת מפחיד. הוא התנהג קצת כמו אבא שלי, ובכל מקרה, גברים שמאבדים את קור הרוח מלחיצים אותי. אולי לא הייתי צריכה לבוא עם חצי ראש דרדלוקס.

קופמן אמר שרמי כבר נתפס, ושאני יכולה להפסיק לגונן עליו. התעלמתי ממה שנשמע לי כמו שקר מוחלט. הרי חצי שעה קודם דיברתי עם רמי והוא היה בסדר. מצד שני, אי אפשר לדעת. ואז הפיל קופמן את הפצצה: צריך להעביר אותנו למתקן של האימיגריישן באל־פאסו. שש־שמונה שעות נסיעה ואתם שם, אמר החרא וצחק. החלטתי לשתוק. אני לא חייבת לדבר איתך, אפס. אני יודעת את זכויותי, ראיתי סרטים. "הייתי מציע לך להודות ומהר", הוא אמר בתור מילות פרידה. "אחרת זה ייקח הרבה זמן, יזראל".

חצי שעה אחר כך הודיעו לנו שנוסעים לאל־פאסו. שאלנו מתי ייתנו לנו לדבר עם עורך דין. כשתגיעו לשם, הבטיחו. זה כבר נשמע יותר טוב. והכי כיף, החזירו לנו את התיקים. בחיים לא שמחתי כל כך ללבוש תחתונים. ברגע אחד השיבו לי את אנושיותי, את בגדי ואת עדשות המגע שלי. מזל שלא חתכתי את עצמי עם סכין הגילוח שקיבלתי ביום הראשון בקאונטי. אם אני לובשת בגדי חופש, אולי הם השתכנעו שאני לא פושעת. בכלל, אולי זה היה רק בשביל להפחיד. תראו כמה גרוע בכלא, נו־נו־נו, לכו הביתה ואל תעשו את זה שוב. אבל לא. קיבלנו בחזרה את החפצים, לא את החירות. ככה זה באמריקה: אתה פושע מסריח ומגיע לך להירקב עד שתוכיח אחרת.

משאית העצירים המתינה לנו בכניסה, והעמיסו אותנו עליה כמו עדר פרות. הפעם הנסיעה היתה ארוכה, בערך חמש שעות. רצינו לישון קצת, אבל נסו אתם לישון על רצפת מתכת של טנדר מספוא. טוב, אמרתי לעצמי, כנראה שלא אישן כמו בן אדם עד שנצא מכאן. כלומר אף פעם. אני אזדקן בעשר שנים תוך עשרה חודשים, ואז בטוח שלא אתחתן. סורי אמא, זה האמריקאים אשמים. האמריקאים ופלג.

הספקנו להתחלק לשלושה מחנות בשלושת ימי חשבון הנפש שקיבלנו במידלנד. אנה ואני השתייכנו למחנה החיות־בסרט, שהמשיך להאמין בחירוף נפש שהכל שטויות ואוטוטו נצא לחופשי ונמשיך לעבוד. הרי אנחנו רוסיות שרדניות, לא חבורה של ילדים שקצת כלא והם ישר רוצים לאמא. והיה מחנה "הגברים בוכים בלילה" בכיכובם של מולי, גולי ובולי, שלא מגיעים להם אפילו שמות בדויים נורמליים: תוך שבוע־שבועיים הם יודו בכל, יחשפו את האופרציה של רמי ויהרסו לחרוצים שבינינו את הסיכוי לעבודת קודש. במחנה השלישי, "גורילות בערפל", היו פלג וערבה. הן העדיפו שלא להשתייך לשום מחנה, אלא לעשות מה שיעשו הרוב. ככה זה בקיבוץ, לא מחנכים ליוזמה חופשית. חבל שהן לא קפצו מהגג כשכולם קפצו. בטוח קפצו מהגג בקיבוץ. מה עוד יש שם לעשות.

למרות מה שאמר לי קופמן, קיוויתי שרמי עבר את הגבול למקסיקו ושיהיה אפשר ליצור איתו קשר, כי הוא היחיד שיוכל להציל אותנו ולשלוח כסף. הוא לא יפקיר אותי לכלבים הטקסניים, זה לא הגיוני. רק שהוא זרק את הטלפון שלו, אז לאן בדיוק אני אתקשר. הלו? איז דיס טיחואנה? קן יו פליז קול רמי ארגוב? יס, בלאק אנד ליטל. יס, אייל הולד, גרסיאס. טוב, אני אחשוב על זה אחר כך.

הברקס חתך את ההרהורים שלי, ונשפכנו כמו קיא מהמכונית לתוך תא מסורג, לחכות לאוטובוס שיוצא לאל־פאסו. ביקשתי לעשות שיחת טלפון לעו"ד ארמנדרז. הם הסכימו. ענתה לי פקידה דוברת אנגלית במבטא ספרדי, שהקשיבה בסבלנות ואמרה "סי, סי" והעבירה אותי מיד לארמנדרז. רציתי לבכות. פתאום מישהו מקשיב. מקשיב וגם מוכן לעשות משהו.

אמא אוי אמא

לארמנד ארמנדרז יש קול עמוק וספרדי. ישר רציתי שהוא יאמץ אותי כאב ומושיע. סיפרתי לו בקצרה את הסיפור כדי שלא אספיק לבכות; גברים לא אוהבים שבוכים להם באוזן. הוא הבטיח שיגיע למתקן ההגירה ביום ראשון.

"אבל היום זה שישי", אמרתי. "מה, עד יום ראשון נהיה בעוד קאונטי ג'ייל כזה? אני לא אעמוד בזה".

"כן", הוא אמר, " זה די מגעיל".

יופי.

ארמנדרז הסביר שאנחנו צריכים לארגן כסף לערבות, ואז נוכל לצאת עד למשפט. כמה זמן נצטרך לחכות למשפט? בערך חודש. אוקיי, זה אומר שנצטרך לעבוד, אחרת ממה נחיה כל החודש הזה. חייבים לשאול את רמי איפה התמונות ולהתחיל לתקתק עניינים. מביך לחשוב כמה הייתי אופטימית. וכמה נאיבית.

עלינו לאוטובוס. המקסיקנים גילו עניין בנו, הבנות מישראל. לא לקחתי את זה כמחמאה, כי ידוע שהם אוהבים שפמים, אבל זה עדיין עשה לי משהו. אולי פשוט לא לחשוב על הכלא לכמה שניות. אחד מהם אמר שהוא מכיר בחור שמכיר בחור שמבריח אנשים ממקסיקו, ושאם אי פעם נזדקק לשירות הזה, שלא נהסס. תמיד נעים להתוודע לקשת רחבה של אפשרויות.

היה כבר לילה כשהגענו לאל־פאסו. היא נראתה כמו עיר אורות תוססת; הייתי מעדיפה להגיע לפה בוואן של רמי ארגוב ולא בקון־באס. אחרי עוד שרשרת חיול נתנו לנו מדי עבודה מקנבס קשה וכחול. דווקא בציוד ההיקפי נרשם שיפור: שני זוגות תחתונים וחזייה מכותנה לבנה, טי־שירט, מעיל ג'ינס מרופד מבפנים כמו שהיה לי בכיתה ה', גרבי ספורט עבים, כפכפי אמבט ונעלי סירה כחולות (שיכולות לעבוד ממש טוב עם ג'ינס, אבל הג'ינס שלי נשאר אצל האפסנאית). קיבלנו גם צרור מצעים שדווקא הריח בסדר: שני סדינים לבנים ושתי שמיכות סקביאס, איכותיות ועבות יותר מאלה של הקאונטי ג'ייל. הכל היה פה נקי יותר, מעל פני האדמה יותר. פשוט מחנה גדול מוקף חומה וגדרות תיל. כמו בה"ד 12, אבל עם מדים כחולים.

לקחו אותנו, הפעם לא באזיקים אלא בטוב, למגורי הבנות. מניסיוני בצבא, ועכשיו גם בכלא, התקשיתי להחליט מה גרוע יותר: כששוללים ממך את החופש, או כשכולאים אותך רק עם בנות מינך. כדי לדחות קצת את מסיבת הפיג'מות שאלתי אם אפשר לטלפן לארץ, לאמא. נכון שלהתקשר לונג דיסטנס זאת בקשה גדולה, אבל סליחה, כלאתם אותי פה בלי כל הודעה מוקדמת. אין לכם לב? אין לכם אמא? לתדהמתי, ה"אופיסיאל" - מאוחר יותר התחלנו לקרוא להן "אופי" - לא סירבה.

בארץ היה שישי אחר הצהריים, ותהיתי אם זה מוסרי להרוס להורים שלי את השבת עם הבשורה הזאת. אבל אמא שלי כבר ענתה. "מיקה'לה? מה נשמע, איזה יופי שאת מתקשרת".

"אמא", אמרתי את זה כמו שזה, "אני בכלא. באל־פאסו. מתקן של הגירה. אל תדאגי, הכל פה ממש בסדר."

אמא לא אמרה כלום. כלומר, לא לי. רק שמעתי אותה מהדהדת ברקע: "מנחם, הנורא מכל קרה".

המחנה היה שקט וחשוך. מעבר לגדרות נצצו האורות של פאסו. אם רק היו שם אקליפטוסים זה היה לגמרי גלילות, ובזה לא הייתי עומדת. תהיו אתם מרותקים שם לשבועיים ונראה איך תרגישו, שתי אצבעות מתל אביב ורואים רק את כביש 5.

פלג, ערבה, אנה ואני נכנסנו עם הפיילות שלנו לאולם גדול, מרוצף לינוליאום אפרורי. אזור ישיבה של ספסלי קרן קיימת ממתכת, אזור מקלחות ושירותים, מיטות קומתיים מסודרות ברי"ש גדולה, טלוויזיה. אופי אחת הסבירה לנו בסבלנות איך אנחנו אמורות לסדר את המיטה שלנו: כמו בבית מלון, חוץ מהשוקולד על הכרית.

קיוויתי שייתנו לי מיטה עליונה. אני אוהבת לטפס ואין נורא ממישהי שמתהפכת מעלייך בלילה. תפילתי נענתה, וערבה קיבלה את המיטה מתחתי. אנה קיבלה מיטה עליונה ממש לידי. כאמור, ממש מסיבת פיג'מות. רק איפה הפופקורן.

דילמת האסירה

ארמנדרז בא לפגוש אותנו והסביר מה אנחנו צריכים לעשות כדי לקבל חודש חופש: לשלם 8,000 דולר לראש (500 לו, 7,500 לערבות שנקבל בחזרה בשגרירות האמריקאית בארץ), ופשוט לצאת מהמתקן. כולנו הסכמנו שזה נשמע אחלה, אבל אנה החליטה שלא. היא אמרה שעורכי דין זה קשקוש. עובדה, היה לה אחד בכלא הצבאי והוא לקח ממנה 20 אלף שקל והשאיר אותה בפנים. היתה לה גם אסטרטגיית יציאה: "זה מאוד פשוט. כולנו נכנסים למשפט, אומרים שאנחנו רוצים 'גירוש מרצון' ומוכנים לשלם על הטיסה הביתה. למה אני צריכה לשלם 500 דולר בשביל זה? אני לא אילמת ויש לי כרטיס טיסה". ואני לא יודעת למה - אולי כי גם אני רוסייה קמצנית - אבל נתתי לה לשכנע אותי.

הבנים לא אהבו את הרעיון, אבל אנה אמרה שזה מה שהיא מתכוונת לעשות, ושלא מעניין אותה אם מי שבכל זאת ילך על ארמנדרז יצטרך לשלם לו יותר. ואכן, כל השאר שילמו בסופו של דבר ויצאו. פלג אפילו הספיקה לעשות את זה כבר בשבוע הראשון, והלכה לחפש לה איזה מרעה מקומי עד המשפט. רק אני החלטתי להישאר עם אנה.

נשארתי כי 8,000 דולר זה הרבה כסף, וגם כי בהשוואה לקאונטי ג'ייל במידלנד, מתקן ההגירה באל־פאסו זה קלאב מד. בעיקר בכל מה שקשור לאוכל. בבוקר מקבלים קפה שחור ודונאט, והראשונה שטעמתי לא הותירה ספק: יש במקום מאפייה. אפילו בבית אין לי מאפייה. בשבת וראשון מגישים בראנץ'. אפילו בלונדון לא אכלתי בראנץ'.

למדנו מהר מאוד שאם יש משהו שמכבדים פה, זה את הדת. ייתנו לך לעשות כל דבר בשם הדת, כולל קבלת שבת כהלכתה. ממש ככה: בכל יום שישי היינו נאספים, הבנים והבנות יחד, ואוכלים בחדר צדדי ליד אולם האוכל. הרב של אל־פאסו אפילו הקפיד לשלוח לנו נרות, חלות ומיץ ענבים (לא אלכוהולי. אכזריות לשמה). כדי למשוך את הזמן היינו קוראים בסידור, מברכים, שרים "לכה דודי" ו"שלום עליכם מלאכי השרת" ואוכלים ממש־ממש לאט.

חודש זה מספיק זמן להכיר את הבנות, ואנחנו הכרנו את כולן. הרוב היו מקסיקניות, חלק מברזיל ומהרפובליקה הדומיניקאנית, חלק קטן מבליז ומסין ומצרפת. הן שמחו מאוד לפגוש ישראליות. בעיקר המנהיגה המקומית, אליזבת - אישה רזה, גבוהה ויפה שמדברת אמריקאית עם נגיעה קלה של ר' ספרדית. היא סיפרה שעצרו אותה בגלל בעיה בתעודת התושב שלה בדיוק כשרצתה להזמין כרטיסי טיסה לישראל. אני כל כך שמחה שבאתם, היא אמרה. אתם, הישראלים, יו אר דה צ'וזן וואנז. לא הרגשתי כל כך נבחרת, אבל לא התווכחתי. לימים התברר שאליזבת סתם מעלה בכספי החברה שעבדה בה. בכלא אסור להאמין לאף אחד.

והיתה סלמה, ברזילאית גי'נג'ית וספרית במקצועה. היו לה קשרים ענפים עם האפסנאות, ואנה תמיד אמרה שזה נראה לה חשוד, אבל בזכות הקשרים האלה נתנו לנו לפעמים לגשת למזוודות שלנו, ולמלא את בקבוקי השמפו הריקים שחילקו לנו מדי שבוע בשמפואים וקרמים מבית אבא. אין כמו ההנאות הקטנות של החיים.

היתה גם לסבית אחת. נשבעת, רק אחת. קראו לה סנדרה, והיא לבשה מדים אדומים. יש גם מדים כתומים, שמסמנים פשעים ועבירות קלות. המדים הכחולים שלנו זה סתם ל"לא חוקיים" או לכאלה שעשו שטות כזאת או אחרת כמו להיכנס למשרד של האף.בי.איי ולנסות למכור שם תמונות - פלג, אני מקווה שאת מסתתרת עכשיו טוב־טוב, כי אחרי שאני אמצא אותך אפילו מזכ"ל הקיבוץ לא יזהה אותך - ואדום זה לרוצחים, אנסים וסמים קשים. כך שסנדרה היתה גם לסבית וגם רוצחת. ניסיתי להימנע מכל קשר עין איתה, אבל התברר שהיא בחורה חביבה שרק רוצה לכייף. היא ישר ביקשה שנלמד אותה עברית, כמובן שרק את המילים הגסות. איתה תמיד היו קטעים. כשמשהו מצא חן בעיניה היא היתה מהנהנת בסמכותיות, אומרת בלשון הקודש "חופשי" וצוחקת צחוק של רוצחת.

ואי אפשר שלא להזכיר את חמיד האלג'יראי, עוזר הספרן - כן, גם ספרייה יש שם - שהעביר במתקן 18 חודשים אחרי שהחליט להיאבק על זכותו להישאר באמריקה ("הייתי חוקי ועצרו אותי רק בגלל שאני ערבי", הוא סיפר. אנטישמים). אוקיינוס הזמן הפנוי איפשר לו ללמוד את החוקים הרלוונטיים, והוא הצליח להשיג פסק דין שקבע כי אם לא ישוחרר מהמתקן עד סוף החודש, מערכת המשפט האמריקאית תצטרך לשלם לו 1,500 דולר על כל יום נוסף שיבלה במתקן עד השחרור.

היי, חשבתי, זה רעיון לא רע. מה אכפת לי להיות פה ולקבל על זה כסף. מה זה חופש מול 1,500 דולר ליום בשביל לא לעשות כלום.

אל תשאלו איזה צינוק קיבלתי

חודש עבר, ויום המשפט הגיע. קיבלנו את ג'ונס, שנחשב לשופט הכי רע במתקן, ובכל זאת הסכים לפסוק לנו "גירוש מרצון". רק שבמקרה של אנה ושלי זה היה עאלק רצון: לנו הוא סידר Voluntary departure with safeguards, while in custody, כלומר, אין בעיה, אנחנו יכולות לעזוב מרצון, בכיף שלנו ובכסף שלנו - אבל לא עכשיו, אלא כשהם יגידו. בן זונה.

אז ארבעה ישראלים ושתי קיבוצניקיות חזרו לארץ, ורק אנה ואני חזרנו לקפה ולדונאטס ולקבלת שבת, ועבר יום ועוד יום, ופתאום הלך הקיץ ונעשה קר. פתאום קופאים כשיוצאים מהמקלחת בכפכפי אמבטיה קווקזיים ומגבת על השיער, כי יש תרגול אזעקת שריפה. ופתאום ז'קט הג'ינס שלך נראה כמו סמרטוט ומריח כמו כל הפסקות המרלבורו לייטס בחצר הקפואה (שישה דולר הקופסה. ווהעיקר שאותנו סימנו בתור פושעות).

כל מה שנשאר זה הרוטינה. לקום בחמש בבוקר, להכין את המיטה למסדר וללכת לארוחת הבוקר (שנשארה טעימה, אין מה להגיד. ביצים ובייקון, פנקייק. עליתי ארבעה קילו כמו כלום). אחר כך לחזור, לקרוא ספרים מהספרייה או עיתון (אל פאסו טיימס - מרתק וחשוב!), ובעיקר לראות טלוויזיה. המון טלוויזיה. שעתיים אנגלית, שעתיים ספרדית. מלא אופרות סבון. וחוץ מזה, ספירה כל שלוש שעות. עוברים לדום והאופי צועקת "קאונט דאון ליידיס, קאונט דאון". לא ידעתי שאני ליידי. באמת, איפה התה וכפפות התחרה.

אומרים שהדבר הכי קשה בכלא זה המחשבות: הן עדיין של בן אדם חופשי. אני הרגשתי את זה דווקא כשהייתי הכי קרובה לחופש - אחרי שלושה חודשים, המקסימום שאפשר להחזיק אותך ברגע שהחליטו על גירוש, כשכל מה שנשאר לי זה לשלם על כרטיס טיסה כחלק מדיל "המלון עלינו, הטיסה עליכם" שגזרה עלינו מערכת הצדק האמריקאית. סוכן נסיעות היה אמור להיכנס למתקן, ואני הייתי אמורה לתת לו את ה־2,500 דולר ששלחו לי הורי. כבר דמיינתי איך אני יוצאת מאולם השמחות הזה ושואפת קצת אוויר. הולכת ברחבי המחנה לאט־לאט, אוספת בדרך את המזוודה שלי, מנופפת לכולם שלום אחרון וחוזרת לחיים. אבל זה לא היה כל כך פשוט: אחרי סדרה של מחסומים ובדיקות הובילו אותי לצינוק, נעלו את הדלת ולקחו את המפתח.

אמרו לי לחכות ושהסוכן אמור להגיע. לא היתה לי בעיה לבלות זמן איכות עם עצמי, אבל ככל שנקפו השעות תהיתי כמה זמן זה ייקח ואם אספיק ל"ימי חיינו". והן המשיכו לנקוף, השעות, ושום סוכן לא הגיע. את הדממה הפרה לפתע שירה בספרדית עצבנית, מלווה בשקשוק שלשלאות. בא לשכונה בחור חדש. אמנם לא הכניסו אותו לצינוק שלי, אבל שמעתי אותו דרך הקיר, מתחיל לבעוט ולצעוק ברגע שננעלה מאחוריו הדלת. גם אני רציתי לבעוט ולצעוק. חלאס, אני מוחזקת חצי יום בתוך מחילה עם אסלה, וקר לי בתחת מספסל האבן הזה. אני מתנוונת פה.

כל מה שהצלחתי לא לחשוב עליו מאז ההברקה של "אנה יודעת הכי טוב, הרי היא ילדה בת 20" הטריף אותי עכשיו. האמריקאים האלה, שבאזרחי הייתי תופרת תוך שלוש דקות עם חמש תמונות קטנות ואחת גדולה, אומרים לי לחכות, אז אני צריכה לחכות. אני שואלת מתי יוציאו אותי מפה, ובמקום לענות הם מכניסים לי מגש עם ארוחת צהריים ואני קולטת שיורדות לי דמעות.

הסוכן לא הגיע עד סוף היום, ושלחו אותי בחזרה למגורים. למחרת הוא הגיע ישר אלי - בכל זאת, שום חבר מושבעים לא היה גוזר עלי להפסיד "ימי חיינו" יומיים ברציפות - וככה זה נגמר. גירוש מרצון בתום שלושה חודשים מהמשפט. כמו בספר.

רמי ארגוב, על אפו ועל חמתו של רון קופמן, הצליח בסוף לברוח למקסיקו. הוא הגיע איכשהו מסן דייגו לטיחואנה, והביא אותה למערכת הצדק האמריקאית. סלמה הספרית כתבה לי לא מזמן שהיא שוב באמריקה, עובדת כמטפלת במיאמי. ואני? אני מחפשת עבודה בתל אביב, מגרדת את השקלים וחושבת שבמתקני כליאה אמריקאיים לפחות לא צריך לדאוג איך עוברים את מחר.

סטיילינג: מרק אורן

הלבשה תחתונה: באדיבות Fix ו־Fix Men של גיבור סברינה; להשיג במשביר החדש לצרכן, ברשת לודז'יה רוטקס ובחנויות המובחרות