קלרה הקדושה
קלרה חורי, שמשחקת ערבייה בסדרה הדו-לשונית החדשה של סייד קשוע ורוני ניניו, "עבודה ערבית", לא מרגישה שייכת לשום מקום, ומעדיפה את זה ככה. "אני מוכנה לחיות בתוך התיק שלי"
קלרה חורי טוענת שמעולם לא צחקה כל כך על סט, כמו שצחקה בעת צילומי "עבודה ערבית", הסדרה החדשה והדו לשונית של הסופר סייד קשוע והבמאי רוני ניניו. למרות
שהסדרה חוסה תחת הכותרת הקודרת משהו 'יחסי יהודים וערבים', מדובר בקומדיה.
"בעבודה צחקתי כל הזמן" היא מספרת. "אבל ככה זה כשעובדים עם שחקנים כמו נורמן עיסא ומריאנו אידלמן. היו לנו גם סיטואציות אבסורדיות. למשל סצנת חלום שצילמנו, ובה אנחנו נהיים פליטים כמו באולד אייג', ב-48'. והזמינו חמור אמיתי לסט. חיכינו לחמור שלוש שעות, כי הוא היה תקוע בפקק. זה היה סוריאליסטי. בסוף הגיע חמור מאולף, עם רתמה אדומה כזאת. נורא מצחיק".
התחברתם, אחד לשני כשחקנים, יהודים וערבים?
"העם של השחקנים הוא עם שונה. זה מה שמדהים אצלנו, לא צריך שפה בשביל להתחבר. מספיק אינטואיציות חזקות".
חורי ("הכלה הסורית") משחקת את בושרה, אשתו של עמג'ד (נורמן עיסא), עיתונאי והדמות הראשית ב"עבודה ערבית" (שבת, ערוץ 2). "היא עובדת סוציאלית, אישה מודרנית, דעתנית, שלוקחת אחריות על המשפחה והבעל שלה. היא מציאותית מאוד, לעומת בעלה שהוא מאוד מבולגן וחסר זהות, ולפעמים גם מאוד שטותי, היא עושה את הבלאנס, מיישרת אותו, מראה לו הדרך. יש להם ילדה והיא בהריון".
נאלצת לשחק עם כרית בבטן?
"לא, זה הריון התחלתי מאוד, אבל ניסיתי להוציא אותה קצת. לא נראה לי שזה עבד".
בקרוב, ישקוק המסך הקטן עם הרבה מאוד חורי. היא תשחק מורה לאנגלית בסדרה החדשה של מנשה נוי, "פפאדיזי" ולאחרונה היא לומדת איטלקית ובישול עבור הסדרה החדשה של אורי ברבש, "אוכלת יושביה", שם תגלם שפית. "לא תמיד מלהקים אותה לתפקידי ערביה "בגלל המראה הוא לא מספיק אותנטי".
איך את מתכננת להתמודד עם הפרסום שיתלווה לסדרה שתשודר בערוץ 2? אבא שלך (מכרם חורי) קיבל המון תגובות אחרי ה"אלופה".
"בגיל כזה, אחרי קריירה כמו שלו, ילדות עוצרות אותו ברחוב, קוראות לו ראש הממשלה. אני לא מתכוננת לדבר כזה. את חושבת שככה זה יהיה? אני מקווה שהיא תצליח ויראו אותה. השתתפתי בהקרנה של שני הפרקים של 'עבודה ערבית' בפסטיבל בניו יורק, בנוכחות קהל מעורבב - יהודים וערבים. כולם צחקו ונהנו באותה מידה. אנחנו בסך הכל קרובים אחד לשני וחיים פה. אנחנו צוחקים על עצמנו ועל כולם בסדרה הזאת".
יש לך חשש שהיא לא תצליח?
"לא. הרבה אנשים מצפים לה. הייתי בנמל תעופה לפני יומיים, החבר'ה בנמל אמרו לי 'מתי זה עולה? ראינו!' ואני לא הבנתי: 'מה?' והם ענו 'פרומו, ראינו'. לא הייתי פה אז לא ידעתי".
מאיפה חזרת?
"חזרתי עכשיו ממרוקו, השתתפתי בתפקיד קטן בסרט של רידלי סקוט. זו היתה חוויה מאוד שונה מדברים שעושים כאן. כשיש מצלמות על הסט אפשר להבין איזו הפקה כבירה זאת".
את מעדיפה לעבוד בערבית, באנגלית, או בעברית?
לא קשה לי לעבוד בעברית. לא קשה לי בכלל מפני שאין לי שפה אחת שהיא מאוד חזקה אצלי. בקושי עשיתי בגרות בערבית ספרותית, ואני קוראת ספרים באנגלית ובעברית ולא בערבית, אבל קל לי יותר ללמוד טקסט בערבית, כי זאת השפה הראשונה שלי. כשאני מדברת בערבית עם ההורים שלי אני תוקעת מלים בעברית ובאנגלית, הכל אצלי מעורבב. אבל היתי רוצה לחזור לקרוא בערבית. חשוב לשמור על המקורות והשורשים".
ומהי הזהות שלך?
"אני קודם אמן, אחר כך אני אישה שנולדה למשפחה של אמנים. וכן, אני ערבייה, אבל קשה לי לשייך את עצמי לנישה של מיעוט, זה לא נשמע לי אני. אני מחשיבה את עצמי לאשת העולם. להיות שייך למקום אחד זה סתם תוקע, ולקח לי הרבה זמן להגיע למודעות הזאת".
שאת שייכת לכל מקום?
"שאני לא שייכת לשום מקום. אני לא מרגישה שייכות. תמיד אהיה הבנאדם הזר השאלה איך אתה מתמודד עם זה. המקום היחידי שאני יכולה להגיד שאני שייכת אליו זה הבית והמשפחה שלי. לא לרחוב כלשהו או לעיר".
אבל את עדיין פה.
"עכשיו אני פה, אולי עוד שנה אהיה במקום אחר. פיתחתי לי פילוסופיה כזאת, לפיה אני יכולה לחיות בתיק שלי. אני מוכנה לשינויים, אני רוצה רק ללמוד ולראות".
הרגשת פעם זרות?
"בטח. בתקופה של הלימודים שלי בבית צבי, הרגשתי שהגעתי למקום לא טוב נפשית ולא טוב להתפתחות. ככה התגברתי עליה".
ומה החלום המקצועי שלך?
"אני מאוהבת במדיה של הקולנוע. החלום שלי הוא לכתוב תסריט ולביים אותו. הוא בטוח יספר על אשה וידבר בקולן של נשים. אני עוד מעט שם. אני בדרך".
