מה בוער לנו בעצם? על יחסים אינסטנט
מגיל אפס אנו מחונכים על ידי כל מערכת אפשרית שמי שמהיר יותר משיג יותר ונחשב טוב יותר. מי שהוא איטי, נחשב לנשרך מאחור ופחות טוב. אקסיומה זאת היא האורים ותומים של תרבות המערב, בה שולטות היום שתי מהירויות מרכזיות: מהיר ומהיר מאוד. אבל אותה מהירות מגיעה גם למקום שזקוק לזמן כמו אוויר לנשימה - למערכות היחסים שלנו
מסתבר שמהירות אינה קשורה רק לכלי רכב, אלא יש מד מהירות גם לבני האדם. מגיל אפס אנו מחונכים על ידי כל מערכת אפשרית שמי שמהיר יותר משיג יותר ונחשב טוב יותר. מי שהוא איטי, נחשב לנשרך מאחור ופחות טוב. אקסיומה זאת היא האורים ותומים של תרבות המערב, בה שולטות היום שתי מהירויות מרכזיות: מהיר ומהיר מאוד.
כולם מדברים בשבח המהירות, כי יש לנו לאן למהר, וכמו שדודו טופז אומר בצעקות, "אין לי זמן!". כך יצרה תרבות הערצת המהירות את המזון המהיר ואת חמם-והגש בדמותה של ה"מנה חמה".
האינטרנט מחבר אנשים מקצות העולם תוך שנייה. אבל אותה מהירות מגיעה גם למקום שזקוק לזמן כמו אוויר לנשימה - למערכות היחסים שלנו - והפכה אותם ליחסי אינסטנט. כאלה שמסתיימים עוד בטרם יתחילו.
אם בעבר היו מחזרים אחר הבחורה, יוצאים תקופה ארוכה מבקשים את ידה מאביה ו/או מאחיה האימתני, וכל זה היה לוקח משהו כמו שנה, היום כבר בדייט ראשון מספרים את כל קורות החיים, מגיעים לאינטימיות רגשית ונכנסים למיטה בחושך במהירות האור. הכל קורה מהר, ותן לאצבעות ללכת במקומך. אנו מכירים בלחיצת מקלדת ונפרדים בלחיצת סמס.
מי שראה את הסרט הנפלא "יחסים מסוכנים" (1988) יכול ללמוד משהו על סבלנות ועל איטיות, ובעיקר על התשוקה שהן יוצרות. חליפת המכתבים בין מישל פייפר לג'ון מלקוביץ ובין העוזרים שלהם, אומה תורמן וקיאנו ריבס, היתה מלאת קסם ותשוקה (גם בתחמון ובאכזריות). הזמן מורט העצבים עד שמקבלים תשובה במכתב מהאהוב או האהובה עושים משהו לזוגיות, והזמן בונה אותה לעומק. היום אנחנו כותבים שורות שורות של מסרים מהירים במסנג'ר ובסקייפ, כי למי יש חשק לכתוב מכתבים, לקנות מעטפה לשים בול ולשלוח, אם אפשר ללחוץ send ולסגור את העניין בשנייה.
בשנים האחרונות יצאו כמה תנועות בשבח האיטיות, כתגובת נגד להאצה הכללית של החיים. תנועות כמו Slow Food שסימלה הוא חילזון. מי שהיטיב לנתח את האיטיות הוא הסופר הצ'כי מילן קונדרה, שבספרו "ההנאה שבאיטיות" (1995) תיאר זאת כך: "המאה שלנו איבדה את ההנאה שבאיטיות, היא סחרחורת קדחתנית של שברי אירועים של קשרים אקראיים חפוזים בלי חיזור ובלי ציפייה".
קשרים חפוזים שמדלגים על שלבים רבים
כך תמו להם ימי החיזור. במקומם הגיעו קשרים חפוזים, שמדלגים על שלבים רבים. וכך יוצא שלא פעם האדם שהיה משמעותי עבורך הופך עם הפרידה לאדם זר. אני תמיד תוהה כיצד זה ייתכן שבחור יצאתי איתו רק לפני חודשים ספורים נעלם מחיי אחרי כל כך הרבה חוויות, רגשות ושמחות שחווינו יחד. באיזו מהירות מפחידה הפכתי לאוויר בעיניו? איך זה שאם אראה אותו ברחוב אולי לא אחוש משהו. אני מבינה שהמוח מבצע delete כי הוא כמו מכונה יעילה, שיש בה מחסן של זיכרון המוחק מה שלא חשוב ולא רלוונטי. אבל איך זה שלעיתים שגם הלב שוכח במהירות את מי שאהבנו?
קונדרה טוען ש"דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה". כלומר המהירות בה אנו מתחילים קשרים לעיתים היא המהירות בה הם יישכחו. הלב כבר מורגל בזה. הוא מוציא את הגוויה התורנית מחדריו וממשיך הלאה.
כמו שיחסינו הפכו לאינסטנט, גם הפרידות מתרחשות במהירות הבזק. לא מספיקים להרגיש משהו, והוא כבר נעלם. הקשרים אינם מכים שורש. בתוך מערכות היחסים אנחנו נעים לעיתים כמו במכוניות מתנגשות. חישבו באיזו מהירות אנחנו מגיבים לדברי בן/בת הזוג, באיזו מהירות אנחנו שולפים מילים בעת ויכוח, כמעט באותה מהירות בה אנחנו מתקתקים טוקבק עצבני. באיזו מהירות אנחנו פוסלים מישהו, סתם כי התרגלנו לנפנף מילים ואנשים.
אם יש מקום בו זמן מהיר משחק לרעתנו, זה במערכות יחסים. צריך זמן להכיר וללמוד זה את זה. להבין, לקלוט שהתנגש בך עולם אחר, לעיתים שונה משלך.
הפסיקו לספר על כל האקסים והאקסיות שלכם כבר בדיט ראשון. גם בתחום הזה, מי שמתקדם מהר מגיע מוקדם לקו הסיום. מהירות במערכות יחסים היא כמו סופת טורנדו, הורסת כל מה שנקרה בדרכה. קחו את היחסים שלכם להילוך איטי יותר. עזבו אתכם ממערכות יחסים בסגנון "מנה חמה". ואם כבר במטאפורות מתחום המטבח עסקינן, והואיל והתחיל כבר החורף – תחשבו כמה נפלא טעמו של חמין שעמד שעות על הכיריים והתבשל לאט לאט.
בתיאבון!
