בתחילת כהונתו בבית הלבן התרחק הנשיא בוש ככל האפשר מהמדיניות המזרח-תיכונית של קודמו, ביל קלינטון. כשלונותיו של קלינטון בשנת כהונתו האחרונה להשיג אישית שלום כולל בעימות הערבי-ישראלי היו עדיין טריים ומהדהדים. אולם בשנת כהונתו האחרונה חוזר בוש על מהלכי קלינטון, ועושה זאת מטעמים דומים.
נשיאי ארה"ב נוטים להתערב אישית במו"מ בינלאומי בשני מצבים: כאשר יש חשש שקיפאון יביא למלחמה, או כאשר נוצרת הזדמנות טובה להישג, בדרך-כלל עקב שינויים משמעותיים בזירות אזוריות ובינלאומיות. על כך יש להוסיף שבשנה האחרונה לכהונתו חושב כל נשיא על מורשתו ועל הדרך שבה יונצח בתולדות ארה"ב. קלינטון היה מוטרד מהאפשרות שמורשתו תיזכר כשלילית ובעייתית. תהליך אוסלו והמשא ומתן עם סוריה שהתחילו בתקופתו, הסתבכו והגיעו למבוי סתום. במקביל הוא בעצמו הסתבך בפרשת מוניקה לוינסקי, וניצל בקושי מהדחה.
בשנת 2000 חשש קלינטון מפני התמוטטות תהליך אוסלו והידרדרות ביחסי ישראל והפלסטינים, ולכן אירח שתי ועידות, שנועדו להשיג שלום כולל בין ישראל לשכנותיה עד תום כהונתו - כלומר בתוך פחות משנה. בכך הוא שאף גם לעמעם את הדי של פרשת לווינסקי. בשפרדסטאון הוא ניהל מו"מ בהשתתפות אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע, ובקמפ דיוויד בהשתתפות ברק וערפאת. שני הניסיונות נכשלו.
בשנה האחרונה לכהונתו מוצא בוש את עצמו במצב דומה. הוא הסתבך במלחמה כושלת ושנויה במחלוקת בעיראק, אינו מצליח לעצור את התוכנית האיראנית לפתח נשק גרעיני, ואת העלייה התלולה במחירי הנפט. שיעור הפופולריות שלו בקרב הציבור האמריקני הידרדר לשפל חסר תקדים, והוא חושש מאוד שיישמר לו מקום מפוקפק בהיסטוריה של ארה"ב.
שרת החוץ רייס שכנעה את בוש שנוצרה הזדמנות במזרח-התיכון לקידום הסדר כולל, שעשוי לשפר במידה ניכרת את רישומו על ההיסטוריה האמריקנית. לדידה, ההזדמנות נוצרה עקב התגברות האיום האיראני על מדינות ערב המתונות, השתלטות החמאס על עזה ותוצאות המלחמה השנייה בלבנון. כל אלה אמורים למתן את הגישה המסורתית של מדינות ערב לישראל, ובמקביל לדחוף את ישראל לעשות ויתורים שיאפשרו פריצת דרך במו"מ עם הפלסטינים.
זהו הרקע ליוזמה שמביאה את הצדדים לוועידת אנאפוליס. לוח הזמנים שנקבע לסיום המו"מ, כמה מפתיע, חופף בדיוק לתום כהונתו של בוש בבית הלבן. הבעיה עם הגישה הזו, כפי שכבר הוכח בניסיון הדומה של קלינטון, שפעימות שעון הפוליטיקה האמריקנית אינן חופפות לפעימות שעוני המו"מ והפוליטיקה בסכסוך הערבי-ישראלי. קביעת תאריך יעד מלאכותי, כמו תום כהונת בוש, אינה רצינית, ועלולה לטפח ציפיות מוגזמות שלא ניתן לעמוד בהן.
הממשל בוושינגטון צריך לבצע סינכרוניזציה בין השעון שלו לבין שעון המזרח-התיכון, ועליו להבין אחת ולתמיד שאת מהלך המגעים להשגת שלום כולל בעימות הערבי-ישראלי לא ניתן לקצוב על-פי שעון הפוליטיקה הוושינגטונית. הואיל ובוש נמצא בתחתית שממנה קשה להידרדר - גם הישגים שהם הרבה פחות מהסדר כולל עשויים לסייע לשיפור מקומו בהיסטוריה האמריקנית.
פרופ' איתן גלבוע, מרצה למדעי המדינה ותקשורת, מומחה לארה"ב וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן
